הפרשת השבוע היא אחת הפרשות הארוכות בתורה. הפרשה עוסקת במגוון נושאים וביניהם הברית אשר ה' כורת עם ישראל לאחר כניסתו לארץ ישראל כמקבילה לברית במעמד מתן תורה.
גם מוזכר מעמד הברית בין הר עיבל והר גריזים - שם מצווה משה רבנו שבני ישראל יעמדו, חצים על הר עיבל וחצים על הר גריזים כאשר הלויים בתווך בעמק בשכם.
שם בני ישראל יסכימו באמירת אמן על רצף הצהרות.
כאשר מדמיינים את המעמד אפשר לשמוע את ההד הנורא על כל הצהרה והצהרה שבני ישראל מקבלים על עצמם.
עניין הברית תחומה בין נושא הביכורים לנושא הברכות והקללות שבני ישראל יקבלו באם ישמרו או חס ושלום לא ישמרו את הברית.
אני מבקש הפעם להתבונן בעניין הנראה שולי אך בעיני מאד מהותי הן בפרשה כולה והן בנוגע לברית – יסוד השמחה , שמופיע לפחות שלש פעמים בפרשה. בפעם הראשונה בווידוי מעשרות "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקך ולביתך אתה והלוי והגר אשר בקרבך". בפעם השנייה לפני מעמד הברית בהר עיבל ובהר גריזים "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה אלוקיך". בפעם השלישית השמחה מופיעה בקללות במובן שלילי - "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקך בשמחה ובטוב לבב מרב כל".
כל הרעות נופלות על ראשם של ישראל בגלל תחושה של שובע והתרחקות מהרגשת קרבת אלוקים אך כאשר עם ישראל שמחים בקרבת אלוקים וחשים שכל מה שיש להם הוא בזכות אותה ההשגחה, אז ישנה שמחה אמיתית.
בתוך רצף ההצהרות של ברית הר עיבל וגריזים ישנה הצהרה מיוחדת במינה: "ארור משגה עיוור בדרך..". כלומר, ארור מי שמנצל את העיוורון של העיוור בכדי להטעות אותו בדרך.
לרגע המתבונן שואל, הרי זה מובן מאיליו!? תמיד העיוור יהיה בעמדת שוגה, הרי הוא לא רואה, אם כן מהו החידוש בהצהרה הזו ומה הקשר לענין השמחה?
בהתבוננות רחבה יותר המשותף לכל ההצהרות שעם ישראל מקבל עליו בהר עיבל וגריזים כולן הצהרות נגד השימוש בהתנהלות שיש בה מן הכוחנות, אפשר היה לדמיין חברה שהחזק שורד ומנצח. האחד שבידו השררה קובע איך יתנהלו החיים, כמו בתרבויות האנושיות העתיקות ובתרבות הנוכחית.
אך התורה קובעת ומחייבת את עם ישראל לפתח חברה מוסרית, חברה שבה החזק לא ינצל את כוחו,י אלא יהיה גיבור הכובש את יצרו ומגלה חמלה והזדהות כלפי הזולת.
לכן, "ארור משגה עיוור בדרך".
נשאל: איך השמחה והגבורה שייכים למערכת הזוגית?
הרבה זוגות נתקלים בקושי גדול, לאחר שישנו קצר בתקשורת הזוגית או לאחר תקופה של ירידה בתקשורת הזוגית המצב לא טוב.
איך יוצאים מהמצב? האם לעשות טיפול שורש לפני הכל? חפירה "ארכיאולוגית" וסיקול כל המכשולים?
או לחילופין לבנות מצע חיובי ורק אחר כך לטפל בכל אותם המוקשים המונחים בקשר הזוגי.
כל זמן שבין בני הזוג ישנה אווירה עכורה, חוסר אמון וכעסים, מאד קשה לגעת בכל אותם הנושאים המצריכים טיפול.
תחילה ישנו צורך לבנות ולעורר את הרגשות הטובים והחיוביים בין בני הזוג כתנאי לבניית מצע חזק טרם פתיחת "פצעים כואבים".
ישנו צורך להניח בצד לרגע את הקושי מתוך ידיעה שהטיפול יכול להיעשות שלא מתוך כוחנות, רק מבט הרואה את ה"יש" בין בני הזוג על אף כל הקושי - הוא המבט הרואה את מה שאינו מובן מאליו המעורר הערכה הדדית.
המבט בסופו של דבר מביא לשמחה בעצם הקשר הזוגי כשהתחושה הזו ישנה אז אפשר להתחיל ולפרק את המוקשים.
ומה בינתיים? מאיין הכח להמשיך ולסבול?!
כאן בא הציווי, "ארור משגה עיוור בדרך". כלומר, אם בן הזוג שלא מובן מאליו שהוא נמצא בקשר הזוגי נוהג באופן שיוצר קושי, מכאיב וכו' כנראה הוא עיוור כלפי עניין כלשהו.
אם כן צריך להתמלא אליו בחמלה להבין שהוא נוהג כפי שהוא נוהג כתוצאה מחולשה. כאשר הכעס והאנרגיה השלילית בין בני זוג מוחלפת באנרגיה שיש בה חמלה, הבנה, אז יש אפשרות להתחיל לעבוד ברמה הזוגית.
אך כאשר בני זוג מתבצרים בעמדה של עויינות קשה מאוד לצאת מן המוקשים הזוגיים.
העבודה של חמלה היא עבודה שכל אחד מבני הזוג צריך ויכול לעשות עם עצמו. זו לא עבודה המותנת בשני.
מדהים לראות איך בני זוג יכולים להגיב לאנרגיה (לא דיבור) חיובית המופנית האחד כלפי השני, כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם.."
בהצלחה
אם גם אתם רוצים להעצים ולשפר את הזוגיות שלכם צלצלו כעת 0526606036
או שלחו אימייל had128128@gmail.com