מבט זוגי ומשפחתי לפרשת חקת תשעח.
הפרשה שלנו היא הפרשה המקשרת בין תקופת ההליכה במדבר לבין תחילת הכניסה לארץ.
בפרשה אנו נפרדים ממרים ומאהרון הכה,. נלחמים עם מלכי סיחון והאמורי ומתחילים בכיבוש עבר הירדן המזרחי כשבתווך מופיע חטאו של משה רבנו.
הפרשה אינה אוסף של אנקדוטות ברצף כרונולוגי, אלא סיפורים מכוננים המדגישים לקחים אותם עם ישראל חייב ללמוד ערב כניסתו לארץ ובניין ממלכת ישראל.
הפרשה מתחילה בעניין ההיטהרות מטומאת מת בעזרת אפר פרה אדומה. ניתן לחשוב בטעות שההיטהרות בעזרת אפר הפרה האדומה היא סוג של "קסם". אך לא, זהו תהליך שבחלקו האדם הטמא נמצא מחוץ למחנה, כנדה.
מה המשמעות לאותה גלות שעובר על מי שנטמא למת?
כל גלות יוצרת געגועים ל"בית" למקום הבטוח והמוכר.
בשגרה, אדם לוקח את המקום הבטוח כמובן מאליו. לא בהכרח מתאמצים לטפח ולשמר את המקום הבטוח.
כאשר נמצאים בגלות הגעגועים והזיקה למקום הבטוח מתחזקים. כשחוזרים מה"גלות" עושים מאמצים לשמר את המקום הבטוח. המקום הבטוח זה לא בהשאלה ובמשל, "מקום בטוח" הוא מקום מוכר ורגיל בחייו של אדם. החל מביתו הפיזי וכלה בעצם החיים עצמם.
כשהאדם נפגש במוות ונטמא למת, החיים הם כבר לא דבר מובן מאליו. בכדי שהאדם יתייחס לחיים ברצינות האדם צריך לפתח יחס של געגועים לחיים, למציאות הנראית כל כך טבעית.
לאחר מות מרים עם ישראל נמצאים במצוקת מים, הם תובעים מים ממשה אך באופן לא ראוי.
משה רבנו מקבל ציווי "ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו...". משה רבנו אמנם מדבר, אך מוסיף הערה "שמעו נא המורים" ומכה את הסלע פעמים.
ה' מגיב על חוסר הדיוק הזה בעונש קשה מאוד למשה רבנו. על משה רבנו נאסר להיכנס לארץ המובטחת.
המתבונן על הסיטואציה יכול להתפלא, מה בסך הכל משה עשה? קצת לא דייק?!
אך התורה רוצה שנפנים שלכל דיבור יש משמעות.
ר' חיים מוולוז'ין בספרו "נפש החיים" מעיר שבכל דיבור ודיבור של האדם נבראים מלאכים מדיבורו.
אם הדיבור מדויק ומכוון אזי נבראים מכוחו מלאכים אך אם חס ושלום הדיבור שלילי או לא מדויק נבראים מלאכי חבלה.
כל דיבור ודיבור הוא בעל עצמה ומשמעות.
המסרים הללו חשובים ביותר לעם ישראל טרם כניסתם לארץ.
המסרים הללו חשובים מאוד כמובן לכל מערכת יחסים זוגית.
הרבה פעמים בני זוג מפריחים דיבורים, סתם לא בכוונה. כלומר, לא בכוונה להרע ולא בכוונה חיובית אלא סתם. הסתמיות הזו לפעמים יכולה להיות הרסנית. היא עלולה לפגוע, להכניס מתח מיותר, "למה התכוון השני?". העמימות פותחת פתח לדמיונות ומחשבות שלרוב יוצרות ריחוק בין בני הזוג.
צריך להשקיע מאמץ ולנטרל את הדפוס של האמירות הסתמיות שלא נובעות מכוונה ומחשבה.
חכמינו בתלמוד מעירים באופן חמור על התוצאה הצפויה של שיחה סתמית.
"אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו מגידים לו לאדם בשעת הדין" ( מסכת חגיגה)
הרבה פעמים תשובת המשקל לדפוס הזה הוא "גלות", לצאת מהמקום הבטוח, ללמוד להתגעגע למערכת הזוגית הבריאה.
כמו מי שנטמא למת שנמצא ב"גלות", בכדי להתגעגע לחיים בריאים. כך גם במערכת הזוגית ישנה חשיבות ליצור מצב של געגועים בכדי שלא ניקח את הזוגיות כמובן מאיליו.
פעם אמר לי חבר שמילואים עושים טוב לזוגיות, עם כל הקושי, מתאפשר געגוע לשגרה הטובה.
אני מציע שכל זוג יתבונן בזוגיות שלו איפה אפשר לכוון את הדיבור לדיבור חיובי.
איפה אפשר לזהות מצבים שהם יוצרים געגועים בזוגיות.
ולהודות על מצבים אלו על אף שזה פעמים קשה.
בהצלחה
אם גם אתם רוצים להעצים ולשפר את הזוגיות שלכם צלצלו כעת 0526606036
או שלחו אימייל had128128@gmail.com