גאווה או אהבה?

בפרשת השבוע, פרשת עקב אנחנו נמצאים אחרי טו' באבחג האהבה ורגע לפני חודש אלול הממשמש ובא. 

בחסידות חב״ד, האדמו"ר הזקן היה רגיל לומר שהפרשות הולכות עם הזמןכלומר התוכן של הפרשות שייך אל הזמן בו קוראים אותן. 

הפרשה שלנו משלבת סיכום העבר של עם ישראל מעת יציאתם ממצרים יחד, עם מבט אל ההעתיד - הכניסה לארץ. 

מתוך ההתבוננות בעבר משה רבנו מנסה לחזק את העם לקראת הכניסה לארץ. 

ניתן ללמוד רבות מהדרך בה משה רבנו מדגיש לפני עם ישראל שעל אף היכולת של ההשגחה העליונה לגרש את האויבים מהארץ, עם זאת הקב״ה יגרש אותם בצורה הדרגתית. 

"ונשל ה' אלוקיך את הגוים האל מפניך מעט מעט לא תוכל כלתם מהר פן תרבה עליך חית השדה״. 

ארץ ישראל תיכבש לאטישנו תהליך, לפי היכולת של עם ישראל להכיל וליישב את הארץ. השפע האלוקי מושפע לפי כלי הקיבול שלנו. 

בהמשך הפרשה משה רבנו מתאר את השפע של ארץ ישראל. 

"כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינת ותהמת יצאים בבקעה ובהר...ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם לא תחסר כל בה...". 

מה המשמעות לברכה שלא נאכל במסכנות? 

אחד ההסברים הוא שלא נחוש בארץ ישראל כמסכנים אשר דואגים בכל רגע מה יהיה. 

זוהי ארץ אשר יש בה שפע שרק צריך לתת לו להתגלות בתנאים המתאימיםמתוך עמל נכון. 

מכאן גם באה האזהרה "השמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך...ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך..ואמרת כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה״. 

לקראת סוף הפרשה משה רבנו מזכיר לבני ישראל "לא בצדקתך ובישר לבבך אתה בא לרשת את ארצם..." 

מהו הכיוון אליו מכוון משה רבנו את העם וממה הוא חושש? 

במשך ארבעים שנה עם ישראל חי מיתוך נסענני הכבוד סככו עליהם ועמוד האש ועמוד הענן הובילו אותם במדבר, עם ישראל  אכל מן ושתה ממי בארה של מרים. 

אפשר חס ושלום לחשוב שעניינם של ישראל הוא להוות הוכחה סבילה להופעה האלוקית - הרי הם רק מקבלים. 

באה ההשגחה ומכניסה את עם ישראל אל הארץ לאט לאטלפי יכולת ההכלה של העם בכדי שהם יהיו שותפים. 

בארץ העם לא מסכן הוא עמל בכדי לתת לשפע להתגלות אך ישנה סכנה שדווקא העמל יביא את העם לנכס את השפע איליו ולהתגאות ולא להיות מלאי ענווה והוקרה לה'. 

ככל שאני עוסק בעולם הייעוץ אני נוכח יותר ויותר בקושי בין הרצוי למצוי. 

ישנם הרבה מאד אנשים וזוגות אשר חיים בתסכול מפני שישנו פער גדול מאד (לטעמם) בין החלום הרצוי לבין המציאות. הפער נוצר מפני שאין אדם שאין לו חלום, אין לו מושא של שאיפה. 

החלומות נובעים ממה שאדם הורגל אליו, מהתרבות שאנו שייכים אליה ומהערכים שאנו מאמינים בהם. 

אך תמיד המציאות שונה מהחלום ובמיוחד ברמה הזוגית. 

הרי ישנם שני אנשים שונים ומיוחדים וממילא החלום יהיה שונה ביניהם וכל שכן אם הם בני זוג. 

כאשר נפגשים בפער הזה הרבה פעמים מתלווה לפער גם תסכול, עצב, מרמור וכל שאר תחושות קשות. 

הפרשה שלנו מאירה זווית הסתכלות אחרת על הפער הזה ולדעתי יש פה גם דרך התמודדות עם הפער המדובר. 

בתרבות של עולם השפע רגילים למידיות,  הכל זמין כאן ועכשיו, אין תהליכים. 

פעם כאשר מישהו רצה לשתות חלב היה צריך לחלוב את הפרה ולפסטר את החלב רק אז אפשר היה לשתות חלב. 

היום הכל מיידי, פשוט נגדים לחנות וקונים שקית חלב. כמובן שזו דוגמא להתנהלות החיים בעולם השפע. 

אך בעולם האמיתי ישנם תהליכיםבמיוחד ביחסים בין בני אדם בפרט בין בני זוג. 

ה"ארץ המובטחת" הזוגיות האוטופית, נכבשת מעט מעט. אם מבינים ומכילים את הרעיון הזה אז כאשר יש פער בין הרצוי למצוייוצאים למסע לתהליך בכדי לרומם את המצוי. 

כל תהליך של עבודה זוגית מתאפשר רק כאשר בני הזוג לא רואים את עצמם או את בני הזוג שלהם כמסכנים. אלא להפך, כבעלי זכות והזדמנות ליצור שינוי. 

לבסוף צריך להיזהר מ"חיידק" הגאווה, אותה התחושה שהנה עבדנו קשה והשגנו את מבוקשינו, הכל בזכות החכמה וכד' שלנו. 

אמירות כאלו הן מסוכנות בגלל השאננות המרומזת. תמיד יש צורך בעבודה תהליכית בכדי שזוגיות תהיה משמחת. 

האדם נמצא בעולם ה"תיקון". 

שינוי המבט מביא לשמחה ולאיה שיש בה הרבה יותר כח מאשר המבט המתוסכל. 

בהצלחה 


אם גם אתם רוצים להעצים ולשפר את הזוגיות שלכם צלצלו כעת 0526606036
או שלחו אימייל had128128@gmail.com 

השאירו פרטים בטופס ואחזור אליכם בהקדם!