מבט זוגי ומשפחתי לפרשת שמיני תשפ"א
בעיצומה של חנוכת המקדש מתרחשת טרגדיה נוראה כאשר שני בני אהרון מתים בעוון הקריבם אש זרה.
לאחר הנפילה הקשה הזו התורה מצווה אותנו שני ציווים: איסור על כניסה למקדש שתויי יין ואיסור אכילת בהמות טמאות.
מה הקשר בין מיתתם של בני אהרון ובין שתי ציווי הנצח הללו?
התורה מתארת את בני אהרון כקרובים "בקרבי אקדש", אך מאידך הם נענשו. מה חטאם?
הפסוק מתאר "ויקריבו אש זרה אשר לא צווה אתם". הם הקריבו מתוך התלהבות שלא הייתה קשורה למצווה לקדוש ברוך הוא, מה הבעיה באותה ההתלהבות?
נראה כי התבוננות בשני הציוויים הבאים בעקבות מעשי בני אהרון לא רק מלמדת אותנו על חטאם, אלא גם פותחת צוהר עמוק בהבנה על הדרך בה משמרים ומטפחים קשר.
בעולם העתיק כמו גם בימינו שתיית משקאות היא ביטוי לכניסה לאווירה מסוימת. כלשון העם "לתפוס ראש". כששותים מסירים מחסומים, משהו מבפנים משתחרר. היה מקובל בעולם העתיק לשתות לפני כל עבודה טכסית. אך יש להתנהלות הזו מחיר כבד מאד, השחרור גורם לכך שהריכוז של האדם הוא לעצמו בלבד. הריכוז העצמי מנתק את האדם ממבט רחב יותר למבט שלא לוקח בחשבון את הסביבה. הריכוז העצמי מנתק את האדם מעמדה שבו הוא נמצא בדיאלוג עם הזולת.
לעומת זאת כאשר אדם נמצא בפיכחון מוחלט אמנם הוא יותר "חסום" אך הוא במצב שהוא כל הזמן "מתכתב" עם הסובב. הוא נמצא באיפוק לפרץ הרצונות שלו, ויכול להחליט ממקום מושכל איך ועד כמה הוא רוצה להיות בקשר עם הסובב והזולת.
מאכלות אסורים יוצרים גם הם את אפקט האיפוק. האדם לא יצור חסר מעצורים ואוכל מתוך פרץ של יצר הקיום, כפי שמופיע לגבי עשיו "הלעיטני מן האדום האדום הזה כי עייף אנכי....". התורה מבקשת מאיתנו שנבדיל בין הבהמה הטהורה וכו'.
הבדלה יוצרת איפוק והתבוננות ולאחר מכן מגיעה הבחירה.
להתקרב אל ה' אפשר רק מתוך בחירה, בחירה אפשרית רק כאשר האדם יוצא מחוגו הצר ורואה את המרחב הכולל - את הזולת.
בשפה העממית שלנו מקובלת האמירה "דבר דוגרי", כלומר תאמר את אשר על הלב בלי מעצורים. האמירה הזו מסוכנת, למעשה היא מבקשת מהאדם להתבטא בלא לחשוב לעומק על ההשלכות של מה שהוא אומר או עושה.
לעומת האמירה הזו התורה מבקשת מהאדם להיות שקול, לראות את המרחב ולהגיב באופן עניני למתרחש סביבו.
יכולת האיפוק מאפשרת לאדם לבחור את ההתנהלות שלו באופן שיאפשר קשר והמשך דיאלוג עם הסביבה.
המערכת הזוגית סובבת תמיד סביב שני צירים הפוכים ומשלימים.
האחד הוא תחושת הביטחון. ככל שבני זוג מרגישים יותר בטוח במערכת הזוגית הם עלולים לצפות מהזולת להתנהגויות ולהתנהלות מסוימת. כל אחד רואה ומצפה מהזולת להתנהלות מסוימת כמובן מאיליו.
הציר השני זהו ציר הבחירה, כלומר המערכת אינה קבועה, היא תמיד משתנה ומתחדשת. התוצאה מכך היא שאין מובן מאיליו. בני הזוג והמערכת הזוגית צריכים חיזוק תמידי. אי אפשר לצפות להתנהלות מובנת מאליה. הציר השני מצריך הרבה איפוק ויציאה מהריכוז העצמי, מאפשר לראות את הזולת ומתוך כך לבחור במה שנכון לעת ההיא.
יבוא השואל וישאל מה קורה כאשר מי מבני הזוג נמצא במצב שהוא אינו יכול לעצור, אינו יכול להתאפק או לבחור התנהגות מתאימה.
לפעמים בשטף החיים ולרוב בנקודות קצה, אין כח לתהליך הנכון ולעיתים המתיש.
לכן, התשובה היא פשוטה, הזוגיות צריכה תמיד להיות ממקום בחירי לא ממקום של תגובה מתוך אינסטינקט. האינסטינקט לרוב בא ממריכוז עצמי. בנקודות קצה חייבים לעצור ולבחור, להיות כנה ולשתף את המקום בו נמצאים בין אם נקודת קצה שלילית של קושי ובין אם נקודת קצה של הצפה רגשית חיובית. העיקר לא להתבטא ממקום שבו לא רואים את המרחב.
לדוגמא אם מי מבני הזוג מרגיש מאד נמוך במקום להתייחס לשני ממקום שלילי עדיף לעצור, לזהות את התחושה ולשתף בה את הזולת ממקום ענייני.
אז מה אפשר ללמוד מנפילת בני אהרון?
כאשר רוצים להתקרב האחד אל השני ראשית, צריך לזהות מהו הרגש המציף אחר כך צריך לקחת נשימה ולהתאפק מלהגיב מהבטן. להתבונן מהי התגובה המתאימה למצב ולשתף את בן הזוג ממקום כנה ואמיתי.
בהצלחה
אם גם אתם רוצים להעצים ולשפר את הזוגיות שלכם צלצלו כעת 0526606036
או שלחו אימייל had128128@gmail.com