הפרשה שלנו עוסקת במגוון נושאים. ממבט על, קשה לראות את הקשר בין חלקיה השונים של הפרשה.
פרשת השבוע פותחת, בעיסוק בקדושת הכוהנים ועם מותר לכוהנים לבוא בברית נישואין. משם הפרשה עוברת לנושא קרבנות הנדבה של בני ישראל וממשיכה להלכות המועדים ומסיימת בפרשת האדם שקילל את הקב"ה.
הייתי רוצה להביא רעיון הקושר חלקים בפרשה לכדי מסכת אחת.
אני חושב שרעיון הקדושה והיכולת לחיות בקדושה מובלט בפרשה שלנו.
נפתח בפרשת המקלל.
מיד לאחר סיפור המקלל. אותו אדם, בן לאיש הישראלי ואמו המצרית. המקלל את עמיתו הישראלי - בקללו את הקב"ה.
לאחר מכן מופיעים הלכות אדם המזיק לחברו – עושה בו מום. התורה מבארת "ואיש כי ייתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו". כלומר התוצאה למעשה האדם היא מידה כנגד מידה.
כאשר מתבוננים במקלל ממש לא מובנת ההתרעמות של הקב"ה. הרי בסך הכל מה עשה המקלל?!
השתמש בפיו קילל, דיבורים. אין בדיבורים ממש, האם ה' נפגע מדיבורים?!
מדוע היחס אל המקלל כה חמור?
לעניות דעתי התורה מבארת לנו עקרון מאוד חשוב.
פגיעת המקלל היא בעצם הדיבור.
האדם מתייחד ביכולת הדיבור, בדיבור האדם מנכיח דבר - את התובנות שלו את תחושותיו.
כאשר האדם מקלל את ה' הוא לא נותן לנוכחות של ה' להגלות. לא אצלו ולא אצל מי ששומע אותו, זו החומרה במקלל.
למילים של האדם יש כוח עצום לבנות או להרוס מציאות, להנכיח קדושה או חס ושלום להבליט טומאה.
לאחר שהתורה מחדשת לנו את עיקרון זה, אנחנו מבינים כמה הדיבור בעל ערך וחשיבות.
היינו חושבים שאם אדם טעה בדיבורו אין לו תקווה.
בתחילת הפרשה, הפרשה מבארת את היחס לטומאה וטהרת הכהנים "...ובא השמש וטהר.." לאחר הטומאה אם אדם עובר תהליך של היטהרות יש תקווה, יש אפשרות לתקן.
אנחנו נמצאים ב"עולם חסד יבנה". צריך לחכות ל"בא השמש" ואחר כך שוב תזרח השמש. יש יום חדש "וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ ..."(מלאכי ג/כ')
בפרשת המועדות מופיע נושא "ספירת העומר".
ספירת העומר, אותם ארבעים ותשעה ימים שאנו סופרים בין חג הפסח לחג השבועות.
מדוע התורה לא נותנת תאריך ברור לחג השבועות.
מדוע היא מתנה את התאריך בספירה שלנו. "וספרתם לכם... ".
התורה מבארת שהספירה היא משמעותית לא רק כאמצעי לידיעת תאריך חג השבועות, אלא היא חיונית כדי להיות מוכנים לחג השבועות.
חג השבועות דורש מן האדם שיעבור תהליך פנימי של עבודה על מידותיו. רק אז הוא מוכן לשבועות- להנכיח את ה' בחייו.
למעשה כעת קשרנו ביו שלשת חלקי הפרשה.
כשאנו יודעים את גודל האחריות בדיבור, אם טעינו יש סולם העולה מעלה. כעת נותר לנו לעבוד ולזקק את עצמנו משך ארבעים ותשע מדרגות כדי שנוכל להנכיח קדושה במעשינו.
איך רעיון זה קשור ליחסים הזוגיים בין איש לאשתו?
התלמוד מבאר במסכת חגיגה "..."ומגיד לאדם מה שיחו" אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו מגידין לו בשעת הדין" כלומר בעולם האמת אדם נשפט על השיחה הקלה שהייתה בין איש לאשתו.
מה הבעיה בשיחה קלה?
לדיבור של האדם יש כוח עצום לבנות או להרוס. אם אדם חושב ששיחה עם אשתו היא שיחה קלה סתמית אז כנראה הוא לא מבין את גודל הדיבור והפוטנציאל הגלום בו.
אך אל דאגה אפשר לתקן אפשר לחזור ולרומם את הדיבור. לבטא את ההערכה ההדדית את התודה את האהבה. היא לא מובנת מאליו - "ובא השמש וטהר".
אך צריך לזכור זהו תהליך המצריך תשומת לב. אם אין לב בדיבור - אין נשמה, מיד נופלים ל"שיחה קלה".
כך מנכיחים קדושה בין בני זוג.
שבת שלום.
אם גם אתם רוצים להעצים ולשפר את הזוגיות שלכם צלצלו כעת 0526606036
או שלחו אימייל had128128@gmail.com