מבט זוגי ומשפחתי לפרשת נשא וערב שבועות תשפ"ב
הפרשה שלנו מהווה כהמשך ישיר לפרשה הקודמת, התורה ממשיכה בפקידת משפחות הלווים ועם ישראל מתכון למסע לכיוון ארץ ישראל. המתבונן בפרשה יבחין שבכל המפקד חוזר הביטוי "לצבא" בהטיות שונות. האווירה הופכת לאווירה צבאית. אמנם עם ישראל מתכונן לכיבוש הארץ אזי המיפקד הוא מיפקד של צבא, אך לולי עם ישראל חטא בחטא המרגלים הוא היה נכנס לארץ ישראל בלא קרבות. אם כן מדוע כל המיפקדים חתומים בצבאיות כל כך מודגשת?
נניח שישנם שני בני אדם האחד, אזרח המומחה בתחום מסוים והשני עוסק באותו התחום אך נמצא תחת הכובע הצבאי – כאיש צבא. המשותף בין שניהם שהם עוסקים באותו התחום, אך ההבדל הוא שמי שנמצא בצבא מעבר להתמחות המקצועית הוא גם נאמן למערכת אליה הוא משתייך.
החייל נשבע אמונים ורק אחר כך התמחה במקצוע הצבאי, אך האזרח המומחה בתחומו "לא חייב" לאף אחד חוץ מלעצמו.
המפקדים של עם ישראל יוצרים אצל עם ישראל את ההשתייכות וממילא את הנאמנות ורק כך אפשר להתחיל במסע לעבר ארץ אשר עיני ה' בה מראשי שנה עד אחרית.
כאשר מתבוננים בהמשך הפרשה סוגית הנאמנות היא המוקד. הפרשה עוסקת בנושא אדם שמעל מעל בה', בעשיית חטא או אשמה, משם התורה ממשיכה לסוגית החשד כלפי אשה אשר סטתה. שני נושאים אלו הם בירור עוסקים בתיקון למי שפגע בנאמנות לה' ולכלל ישראל ודרכי תיקון הנאמנות שנפגמה.
משם התורה ממשיכה לפרשת הנזיר. הנזיר מהכיוון השני רוצה לחיות "ברמת נאמנות" גבוהה, אך לא מתאים לכל אחד לחיות כך. מכאן התורה מביאה את הפועל היוצא ממצב של נאמנות - ברכת כהנים "...ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם...".
אם נתבונן בתנועה שיוצרת נאמנות...הנאמנות מולידה מחויבות של כל אחד, לא בגלל תועלת אישית, אלא בגלל עצם השייכות האחד לשני. כמו שהיה במעמד הר סיני "ויחן ישראל כנגד ההר - כאיש אחד בלב אחד".
חכמינו מתארים מה נעשה בעולם העליון - בסוף מסכת תענית (דף לא/א) מובא "אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מראה באצבעו. שנאמר: "ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו".
מסביר המהר"ל מפראג שהכוונה היא שכולם יחד בלא הבדלי מעמדות, כי כולם שייכים יחד בנאמנות אל "הנה אלוקינו זה" בלא הבדל. מי יותר ומי פחות, אף אחד לא נמצא בתחרות. חכמינו משווים את מעמד קבלת התורה ל"חתונה" של עם ישראל עם השכינה.
משמע, שרעיון הנאמנות מהותי לייסוד זוגיות. לרוב קשר בין שנים הוא תועלתי, תועלת לשני בני הזוג. ולא רק שהוא תועלתי אלא הוא מורכב משני איברים המשתפים פעולה וכמו כל דבר המורכב משניים הנאמנות תלויה בהצלחת השותפות.
בזוגיות, רכיב הנאמנות יוצר מצב אחר. שני בני זוג שואפים לקשר של דבקות, "והיו לבשר אחד". כלומר, הנאמנות יוצרת מחויבות שהיא מעבר לתועלתיות, מעבר להרכבת שניים אלא לקשר של אחדות שמכוחה מתפרטים שניים. זה אינו משחק מילים, זה הבדל מהותי. כל אחד מבני הזוג נדרש לחשוב איך הוא מביא את עצמו ומה הוא מביא לשני לפני המחשבה מה הוא לוקח מהקשר לעצמו.
ישנו מטפל מוכר וידוע בשם משה ברלינר שהדגים את הרעיון באופן הבא: כאשר אדם חי כשותף לדירת סטודנטים ומכין לעצמו ארוחה. אם השותף שלו יפתיע אותו, הוא עלול להתכווץ כי הוא יאלץ לשתף את השותף, כאשר הוא אינו נערך לכך מראש. אך כאשר מצב דומה מתרחש בין בני זוג, הדבר משמח ומעורר רגשות חיוביים. לסיכום, שריר הנאמנות הוא שריר המצריך עבודה וזיכוך מתמיד. זהו תיקון המידות שאנו מצווים עליו כל הזמן. ככל שעצמת הנאמנות תגבר תחושת הביחד ועוצמת הקשר תגבר גם כן.
בהצלחה
אם גם אתם רוצים להעצים ולשפר את הזוגיות שלכם צלצלו כעת 0526606036
או שלחו אימייל had128128@gmail.com