מבט זוגי ומשפחתי לפרשת בלק תשפ"ב
פרשת השבוע היא פרשה מופלאה, לכאורה נודע רק במקרה נודע לנו - לעם ישראל על תוכנה. היא כולה מתרחשת בין בלק לבלעם - שני שונאי ישראל. נראה כאילו הפרשה מתומללת מהאזנה של ליחידת 8200 של מודיעין.
הנס הגדול בפרשה הוא שכל קללותיו של בלעם נהפכות לברכות.
אכן ברכות אלו הן ברכות נצחיות, אך עדיין מהו המסר של הפרשה להתנהלות חיינו היום, הן במישור הכללי והן במישור הפרטי?
נבחין שבפרשה ישנה הארה מאוד חשובה. הפרשה מתחילה בניתוח השח-מט העולמי, פוליטי, בשטח על ידי בלק. "הנה עם יוצא ממצרים הנה כסא את עין הארץ והוא יושב ממולי". ההבנה הפשוטה של המציאות בעיני בלק היא שבני ישראל מהווים סכנה, כמו נחיל ארבה המתיישב על חלקת גידולים. (כך גם מכת הארבה מתוארת במכות מצרים "וכסה את עין הארץ ולא יוכל לראות את הארץ ...").
כאשר בלעם מנסה לשפר את הראיה שלו בכדי למצוא את הפגם המיוחל על מנת שיוכל לקלל את העם הוא רואה "וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שכן לשבטיו ותהי עליו רוח ה'... מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל". מה עושה רוח ה' למציאות? הרי המציאות נשארה אותה מציאות. בתיאור הראשון הוא מעורר דחייה וחרדה ואילו בהמשך הוא מעורר השראה וקנאה של בלעם שהוא רוצה שאחריתו תהיה כאחריתם של בני ישראל. ההבדל הוא בהקשר ובפרשנות שניתנת למציאות.
מה חזק יותר הראיה החיצונית, המפחידה לעיתים או הראיה הפנימית? העקרון הזה מלווה אותנו בחיים בכלל. על המון מצבים במציאות היום יום אין לנו יכולת השפעה באופן ישיר, אך תמיד יש לנו אפשרות להשפיע על האופן בו אנו מסתכלים ומתבוננים על המציאות ומכח התבוננות זו פועלים.
המשנה בפרקי אבות מבקשת מאיתנו להיות מתלמידי אברהם אבינו, בעלי "עין טובה". הכוונה היא לא לשנות את המציאות או לחיות באשליה אלא לתת הקשר חיובי למציאות.
למה דברינו מכוונים? במערכת הזוגית אחד הדברים החשוב ביותר הוא החיזוקים החיוביים, המחמאות. איני מתכוון למחמאות הניתנות מצד הנימוס וכאשר הקשר בינן לבין המציאות קלוש. אלא למחמאות כנות הבאות מעומק הלב. הרבה זוגות מתארים עקומה יורדת בנושא זה, כאשר בתחילת החיים המשותפים המחמאות היו נוכחות מאד בשיח הזוגי. כגון, מחמאות על התנהגות או על מראה של בן הזוג, אך ככל שהשנים חולפות, דפוסים מתקבעים והמחמאות נהיות "כאילו" מיותרות. בכל מה שקשור למראה הרי בני אדם אינם נראים צעירים ויפים עם השנים ולצערינו, אף להיפך. הרי בני זוג מתרגלים איש לרעהו אז מה עניין המחמאה? מחשבות אלו הן טעות. "עין טובה" היא עין הרואה את הקשר בין הפנימיות של בן הזוג לחיצוניותו. ככל שהקשר בין בני זוג עמוק יותר אזי המציאות הופכת להיות יפה יותר. "כולך יפה רעייתי ומום אין בך", אך הרי השנים עושות את שלהן אז איך "ומום אין בך"?, אלא המבט הוא על הפנים המשתקף לחוץ.
אני נתבונן בנושא בצורה עמוקה יותר. נראה שהדימוי של אדם ביחס לעצמו נבנה בקשר שבין הנפש לגוף. אך בפועל, הקשר של האדם לגופו יותר מובהק וגלוי מאשר לנפש. וככל שהאדם מקבל אישור וחיזוק חיובי לנוכחות ולמראהו החיצוני, הוא מקבל גם חיזוק כלשהו לפנימיותו. ואז מחתחילה תנועה שמזינה את עצמה, תנועה של האדם לחזק את החיובי בנפשו שיתבטא כלפי חוץ.
אם אדם מעיר על החסרונות של זולתו או לחוסר צניעותו, הזולת "ישמע" שלא מקבלים אותו, את האישיות שלו.
אך אם הזולת יקבל אישוש וחיזוק ליופיו החיצוני והפנימי, באופן טבעי הוא ירצה לחזק את כל הטוב שבו וממילא יתקן את החסרונות שישם.
כך גם בברכתו של בלעם, כאשר עם ישראל שומע אותה, הוא מתאמץ לתת למבט הזה הצדקה.
יהי רצון שזכה לראות ולהביע את ההערכה שלנו לבני הזוג שלנו בכדי להבליט את הטוב והיפה.
בהצלחה
אם גם אתם רוצים להעצים ולשפר את הזוגיות שלכם צלצלו כעת 0526606036
או שלחו אימייל had128128@gmail.com