מבט זוגי ומשפחתי לפרשות אחרי מות-קדושים תשפ"ג
פרשת אחרי מות מהווה כמעין תיקון למיתתם של בני אהרון. הנושא הראשון בפרשה עוסק בהלכות יום כיפור ובמיוחד הלכות הכניסה לקודש הקודשים. בהקשר לכך ישנו פסוק מאוד מעניין: "... דבר אל אהרון אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות..." . אי אפשר להתקרב אל קודש הקודשים בכל רגע שעולה על ליבו של הכהן, אלא ישנם רגעים מיוחדים בהם הקב"ה מוכן שנתקרב לפני ולפנים.
במחשבה ראשונית לכאורה היינו מצפים שהקב"ה ישמח לקבל את פנינו מתי שמתעוררת בנו התשוקה והרצון להתקרב. מדוע אם כן, אי אפשר לבוא אל הקודש בכל עת?
בהמשך הפרשה מופיע האיסור לאכול את דם החיות על אף שהן מותרות, כי הדם הוא הנפש. אמנם זוהי גזרת המלך אך מה אפשר לקבל מהוראה האלוקית הזו?
אפשר להתבונן על ההתקרבות של האדם אל אלוקים בשני רבדים: אפשר שהאדם רוצה להתקרב לאלוקים כביטוי לצורך, למאוויי ליבו, ואפשר לראות את ההתקרבות אל ה' כביטוי לקשר הדדי בין האדם לאלוקים. אם הקרבה היא ביטוי לצורך של האדם, אין צורך להגביל אותו בזמן מסוים. אך אם הקירבה היא ביטוי ליצירת קשר, אזי יש זמנים שהם מתאימים לאדם, אך לא פחות גם זמנים שמתאימים לה'.
הרעיון הזה שייך מאוד לקשר הזוגי. לא פעם יש רצון עז וחשק גדול לאחד מבני הזוג לקרבה, וכאשר הרצון אינו בא לידי ביטוי גם מהזולת, האדם הופך למתוסכל, התסכול לפעמים יכול להיגרר למקומות מאד לא טובים. התסכול נובע לא פעם מההנחה שאם יש לאחד מבני הזוג רצון עז, אז בוודאי יש גם לזולת. אך זו טעות, קרבה וקשר הן תנועות הדדיות, הן פועלות אצל שני בני הזוג, הן גורמות להם לצאת קצת מעצמם לעבר הזולת.
כאשר אנו יוצאים לעבר הזולת, אנו חייבים לקחת אותו ואת הקשר שלא כמובן מאליו, ובעדינות לברר אם זה מתאים להיפגש כעת, להיפתח כעת. אחרת הקשר הוא בעצם קשר חד-צדדי האחד הרוצה והשני "החייב" להיענות.
הדבר נכון בכל רובד של קירבה וקשר, החל מדיבור ובכל קרבה אינטימית אחרת - "לא בכל עת יבוא", צריך לצאת מעצמך ולברר מה מצבו של הזולת, כך נפגשים עם הזולת ועם רצונותיו.
הרעיון העמוק הזה בא לידי ביטוי באיסור אכילת דם, כי הדם הוא הנפש. אפשר לראות את האכילה בכלל ואכילת בשר בפרט כניצול בעלי החיים לשימושו של האדם. אך אפשר לראות את האכילה ואכילת בשר בפרט כמערכת יחסים וקשרים עם העולם שמחוץ לאדם. לכן כאשר האדם לא נהג בדורסנות כלפי האוכל, מטרתו אינה לסחוט מהאוכל את טיפת הדם האחרונה, אלא האדם אוכל לשובע נפשו. אז האדם נעזר בחיות רק על מנת לענות על צורכו, בכדי לחיות ומכבד את נפש החיה בכדי לא להיות במצב של דורסנות.
שני הנושאים הללו מרוממים את האדם ליחס אחר, ולכוון אותו למקום מכבד למקום הדדי.
אם כל זוג ייקח את הקווים הללו כקווים מנחים לחיים בוודאי יהיה יותר נעים ויעיל. נתקרב לא רק מתי שאנו רוצים ונכבד את עצם מקומו של הזולת וכך לא "נסחט" את הנפש - דם.
בהצלחה
אם גם אתם רוצים להעצים ולשפר את הזוגיות שלכם צלצלו כעת 0526606036
או שלחו אימייל had128128@gmail.com