הפעם אני מבקש למקד את המבט לא על מערכת היחסים הזוגית אלא דווקא על התפקיד ההורי, כמובן שיש השקה בין ה"כובעים" - ההורות והזוגיות.
הפרשה שלנו מהווה את ההמשך לפרשת שמות.
בסוף הפרשה הקודמת נפרדנו ממשה רבנו העומד אל מול הקדוש ברוך הוא וטוען "למה הרעות לעם הזה ולמה זה שלחתני. ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת..."
טענה מאוד קשה.
הפרשה שלנו פותחת בדיבור אלוקי המפרט את תהליך הגאולה, את השלבים השונים על פיהם עם ישראל יגאלו ממצרים. באופן מסודר, היינו מצפים שמיד יבוא התיאור של התהליך, אך התורה כביכול פותחת סוגריים ומספרת לנו הקוראים על ייחוסו של משה ואהרון.
אנו תמהים מה הקשר לעניין הקודם?
אביא בפניכם קשר עמוק בין שני הנושאים: משה טען בפני הקדוש ברוך הוא שהוא ערל שפתיים "ואיך ישמעני פרעה".
או במילים אחרות: אין לי את הכלים, אין בי את הכוח לעמוד מול פרעה.
באה התורה - בא הקדוש ברוך הוא ומספר למשה רבנו מאין הוא בא ומה הייחוס שלו - ההכרה הזו נותנת כוח.
על אף תחושת הקושי "ערל שפתיים", "משה אתה בא מגזע תרשישים היכולים להתגבר".
בהמשך הקדוש ברוך הוא מצרף את אהרון אל משה כמעין "מתרגם" כלומר מי שעתיד ל"יחצן" את משה, לתרגם את משה אל פרעה.
התחושה המתקבלת מקריאת הפסוקים היא של מערכת יחסים משלימה. משה ואהרון משלימים זה את זה.
בערב שבת, בעת הדלקת הנרות, התבוננתי באשתי המדליקה את הנרות ואחר כך עומדת ומתפללת על כל בני הבית. באותם הרגעים חשבתי על הרעיונות הללו בהקשר למלאכת החינוך.
לא פעם הורים חשים ביחס לחינוך הילדים במצבים שהם חסרי אונים, אל מול אתגרים שמציבים הילדים בהתנהגות חריגה או במצבים שאליהם נקלעים הילדים. מצבים אלו פעמים מביאים הורים למצבי קיצון.
אלו הרגעים לזכור את הייחוס של כל אחד מאיתנו, לא הגענו למעמד ההורי סתם כך, להיות הורה זהו קודם כל להיות שותף לקדוש ברוך הוא.
מכוח הייחוס הזה, יש להורים כוח להתמודד עם מצבים מורכבים, פעמים שהורה אחד עומד אל מול קושי גדול, פה המקום שבן זוגו יהווה את "אהרון" - ישלים אותו ממקום מחזק ומאמין.
הורות היא מיצוי הזוגיות, להורות - אסור לה שתהיה כר לתחרות בין ההורים.
בהמשך הפרשה אנו עדים להדרגתיות של המכות הניתכות על פרעה ומצרים, כאשר בין מכה למכה חולף כשבוע על מנת להפנים ולעכל את המסר האלוקי.
כך גם בהורות, כאשר הורה מגיב כלפי תופעה מסוימת, התגובה חייבת לקחת בחשבון את יכולות ההכלה וההפנמה של הילד. אי אפשר כהורה להגיב בשיא החריפות בלא להתחשב בכלי הקיבול - הוא הילד.
החובה ההורית היא לחנך את הילד ולא לאלף אותו.
בסיכומה של פרשה יש לנו כהורים כמה הערות העוזרות להרים מבט מעבר לעניין המיידי אל מבט רחב יותר.
ההכרה במקור הכוח שלנו כהורים - "הייחוס" שלנו, אנו בעצם שותפים לשותף העיקרי - הקדוש ברוך הוא. הזכות להיעזר בשותף המאזן אותנו, כזה שלא מתעמת איתנו.
גם אי הסכמות בין הורים ביחס לעניין חינוכי כזה או אחר, יכול להיות מתועל לאפיק חיובי ומשלים.
ולבסוף ההכרה ביכולת הקיבול של הילד ובשיקול החינוכי - איזו תגובה ראויה.
אם גם אתם רוצים להעצים ולשפר את הזוגיות שלכם צלצלו כעת 0526606036
או שלחו אימייל had128128@gmail.com