ישנה תופעה שכיחה הן בין ילדים להוריהם והן בין בני זוג , שמה של התופעה היא "קוטריות".
ילד מתלונן להוריו על דבר הנראה פעוט וחסר ערך, אחד מבני הזוג מתלונן תדיר על עניין הנראה פעוט בעיני חברו וכיוצא בזה.
פעמים רבות התגובה המיידית היא, "זה לא נורא, זה שום דבר, על מה אתה מתלונן כל הזמן?!", אך בפועל התגובה הזו רק מחריפה את המצב.
מה עושים?
בפרשה שלנו ישנו מבט מיוחד ויוצא דופן באשר לנגע ה"קוטריות": בני ישראל יוצאים ממצרים ביד רמה, עמוד הענן מלווה אותם ביום ועמוד האש בלילה.
בני ישראל מגיעים לשפת ים-סוף ופתאום רואים את המצרים רודפים אחריהם, התגובה המיידית היא לצעוק אל משה ואל ה', כך גם עושה משה כלפי ה'.
לאחר קריעת ים סוף עם ישראל נתקפים בצימאון ומוצאים מים מרים, התגובה המיידית היא "וילנו על ה'" ומשה צועק אל ה'.
לאחר פרשת מי מרה בני ישראל נזכרים בבשר שהיה במצרים ושוב צועקים אל משה.
בסוף הפרשה פוגשים בני ישראל שוב צימאון ורבים עם משה במסה ומריבה.
בכל המקרים ה' מגיב עניינית ופותר את בעייתם של ישראל, אין ולו פעם אחת שה' כועס על תלונות בני ישראל.
ככל שאנו מלווים את בני ישראל במסתם במדבר, נדמה לנו הקוראים שעם ישראל עברו את גבול הטעם הטוב....מזמן! אך לא, ה' מגיב לכל מקרה כפי הנדרש באותו המצב.
לעניות דעתי התורה מלמדת אותנו עקרון מאוד חשוב בהורות ובזוגיות.
כאשר ישנה תלונה כלפי הורה או בן זוג - השומע צריך להקשיב מעמדה של "בעל תפקיד", ההורה - תפקידו לספק ביטחון לילדו, תלונה משמעותה מבחינת הזולת היא שלא עמדנו בתפקיד.
כך גם בזוגיות.
לכן התגובה המידית פעמים רבות היא לנסות או לדחות ולמזער את התלונה ולהדוף את האחריות, כלומר, " אני לא הכתובת".
תגובה כמו "מה אתה בוכה זה הרי שום דבר", או "תמיד אותה התלונה" וכדומה... הן תגובות שכיחות, הבאות למזער ולדחות את המתלונן.
אך בהתבוננות מעמיקה יותר תגובות אלו יוצרות ריחוק וחיץ בין הילד להורה ובין בני הזוג.
כאשר ישנה תלונה היא מביעה לפני הכל מצוקה, ציפייה ורצון שישמעו את המצוקה. הציפייה היא דווקא ממי שקרוב.
המתלונן, מבחינתו ומנקודת ראותו זה כמובן מוצדק. הוא זקוק להקשבה ולתחושה שהוא אינו לבד במצוקה, שיש מי שמקשיב לו.
אחר כך מגיע שלב חיפוש הפתרונות בראיה הכוללת, ככל שאנשים קרובים יותר, ישנה ציפייה שאפשר לחלוק את התחושות - הן הטובות והן הפחות טובות.
כאשר ישנה תחושה שהזולת מקשיב באופן סלקטיבי, כלומר הזולת מקשיב רק כשנוח לו וכאשר לא מתאים לו או לא מסתדר לו הוא אינו מקשיב.
נוצר סדק בקרבה ובתחושת הביטחון. ילד יחשוב פעמים אם לחלוק עם ההורים וכך גם בין בני זוג. צריך להתרגל שמותר לשתף גם בתחושות קשות. ללמוד להקשיב ממקום נקי ועניני. רק אז אפשר לראות ולהבין מה ניתן לעשות ואם יש צורך לעשות.
העיקר בהקשבה זו מחד הוא לא להאשים את הזולת אלא לשתף בתחושה (הרי אין לזולת כוונה רעה).
ומאידך לא כל תלונה היא מקפלת בתוכה אמירה נסתרת של כישלון, לא בתפקיד ההורי או הזוגי.
צריך ללמוד להקשיב ממקום נקי.
יהי רצון שנזכה להשתחרר מהקשבה סלקטיבית ולהקשיב באופן נקי גם ל"צעקת" השני.
אם גם אתם רוצים להעצים ולשפר את הזוגיות שלכם צלצלו כעת 0526606036
או שלחו אימייל had128128@gmail.com