לאחרונה הגיע אליי זוג לייעוץ משפחתי שהציג קושי שמניסיוני הוא אינו ייחודי רק לזוג זה, אלא אופייני לזוגות רבים: לזוג נולדו שני ילדים בהפרש של פחות משנה ונכון לעכשיו שניהם תינוקות.
בין בני הזוג התפתח דפוס של מריבות בלתי פוסקות על כל נושא שבעולם, זאת במקום להיות בשמחה ובאהבה בשל לידת הילדים, עובדת היותם בריאים ושלמים וכו'.
בני הזוג מצאו את עצמם חיים באווירת מתח וכעס תמידיים, עם תחושה של חוסר הערכה האחד מהשני. חייהם הפכו לבלתי נסבלים.
לטענתם של בני הזוג, הם מאוד אוהבים זה את זו, אך..."כמו כולם, היום יום קשה".
הסיפור הזה אינו ייחודי רק להם, אני נתקל בלא מעט זוגות שנמצאים דווקא בשלב בחייהם בו היינו מצפים שתשרור אהבה, אחווה ורעות, שוררת אווירה קשה מלאת מתח וכעסים.
האם זו גזרת גורל? איך אפשר להבין מצב זה ומה אפשר לעשות בכדי להימנע מלהיכנס לסחרור שממנו קשה לצאת?
הסיבה הראשונה והפשוטה למצב זה היא עומס החיים, לכל אחד מאיתנו יש מרחב חיים שמהווה מרחב בטוח, בעל תנאים נוחים, זו הסביבה בה אדם מרגיש בנוח, סביבה בה אדם מרגיש שהוא יכול למצות את עצמו.
לדוגמא, לכל אחד יש מספר שעות שינה שהוא זקוק להם בכדי להרגיש טוב ולהיות יעיל.
זה לא אומר שבפחות שעות שינה אי אפשר לתפקד, אך התפקוד לא יהיה מושלם ובמיוחד אם החוסר הוא לאורך זמן.
כך זה לגבי כל תנאי החיים הבסיסיים, ככל שבני הזוג מרגישים שתנאים אלו חסרים, גם אם הסיבה היא טובה לדוגמא, לידת ילד, הם מתחילים לחיות תחת סטרס קיומי, נכנסים למצב הישרדות, העיקר לתפקד.
במצב זה, האדם אינו פנוי לחשוב על עצמו או על זוגיות הוא נמצא ב"מוד" של "טייס אוטומטי".
במצב זה, ברמה המודעת, ישנה ציפייה מבן הזוג למלוא ההכלה התמיכה ההבנה והעיקר העזרה המעשית.
ברמה הלא מודעת, כל דבר שאינו תואם את המוכר, את המצופה, הופך למאיים.
כך שאם לשם הדוגמא, לאחר לידה, האישה מתמודדת עם חוסר שינה תמידי לעיתים עד מצב בוא אי אפשר לאכול כראוי ולתפקד ברמה הבסיסית.
במצב זה, כל דבר שבן זוגה יעשה שאינו תואם את מה שהיא מצפה יהפוך להיות מאיים קיומית ומאכזב מאוד ברמה הזוגית. ובן הזוג.....ממילא התגובה היא מגננה, וההגנה הטובה ביותר היא התקפה.
מצב זה מביא כל אחד מבני הזוג לחשוב על תחושותיו בלבד, השני נמצא כאילו מחוץ לשיקול הדעת, התודעה של כל אחד מבני הזוג היא עצמית ואגוצנטרית מאוד.
מה אפשר לעשות בכדי לשנות את המהלך הזה?
האם רצוי ליצור אווירה אחרת במצב נתון של עומס חיים?
הדבר הראשון שמוכרחים לעשות הוא, לבצע שינוי בתודעה הפנימית: הזולת, בן הזוג אינו "אויב", הוא אינו מתכוון להזיק או לפגוע .
התודעה הפנימית היא לא תמיד מודעת לכן השינוי הוא מורכב.
יבוא השואל וישאל איך? איך משנים את היחס? כאשר קשיי היום יום והדברים "הקטנים" המובלים למחשבות השליליות עדיין נמצאים.
ככל שזמן ההכרות בין בני הזוג גדל ההתלהבות וההערכה ההדדית נשכחות ומתמעטות. ישנו צורך לחזור ולהעלות את ההערכה הבסיסית לבן הזוג כמו בתקופה בה האחד היה כרוך אחרי רעהו.
לא פעם קורה לי שמישהו מצטרף אלי לנסיעה לכיוון המשרד. הדרך לשם מאוד יפה, הנוסע שלא רגיל לנוף מתלהב ממראה הנוף, אך אני הרגיל כבר, איני מבין על מה ההתלהבות. ואם אחשוב מעט על דבריו של הנוסע, אבין שדרכו אני מגלה מחדש באיזה מקום יפה אני מתגורר.
כך גם בין בני זוג, יש צורך מודע ומבחירה לחזור ולהתמקד במחשבה על כל אותן סגולות שכל אחד מבני הזוג מעריך ומוקיר בחברו.
ככל שהמחשבות על בן הזוג תהיינה חיוביות, לא רק בשעת קושי, אלא דווקא באותם הזמנים שכל אחד נמצא עם עצמו. אזי התשתית, התודעה של כל אחד מבני הזוג כלפי זולתו תהיה חיובית. כשהתשתית חיובית קל יותר להכיל מציאות קשה.
לדוגמה, תינוק בתחילת חייו הוא יכול להוות חלילה מעין "מטרד", בוכה, מלכלך וכד'. ובמקביל הוא זוכה למנות גדושות של אהבה. האהבה היא תולדה של המחשבות, הציפיה והאמונה שרוחשים לו ההורים כל הזמן. כך יש להורים כוח להתמודד עם מציאות הטיפול בתינוק שלא תמיד קלה.
כך צריך להיות גם היחס בין בני הזוג האחד לשני ובניגוד לדוגמה, כאן הרבה יותר קל. המציאות הטובה היא לא אמונה היא הרבה פעמים מציאות מוכחת.
העצה הזו לא רק מחזירה את היחס הנכון בין בני הזוג היא ממקדת את המבט של כל אחד מבני הזוג לעיקר אל מול הטפל בזולת.
המציאות אינה דיכוטומית, או שחור או לבן. בכל מצב בו יש צד חיובי, ישנם לפעמים גם חסרונות. השאלה היא במה האדם בוחר להתמקד?
ככל שבני זוג בוחרים במודע לחזק את המבט בצדדים החיוביים התשתית לקשר הזוגי מתחזקת.
הדברים הבונים את היחס בין בני זוג הם לא רק ממה הוא עושה לעומת מה הוא לא.
מסופר בתלמוד על אחד מגדולי החכמים שאשתו הציקה לו מאוד, רצה תלמידו להעמיד אותה במקומה.
גער בו החכם ואמר לו שאמנם האשה מקשה מאוד אך יש לה זכויות רבות בעצם היותה אם ילדיו וכו'.
כלומר הדברים המזכים הערכה הם הדברים היסודיים ביותר.
רעיון זה הוא לדעתי אחד היסודות לחג השבועות.
מקובל לראות את חג השבועות כחג מתן תורה.
לאור תוכן זה אנו מעמידים את המעשה של ה' שנתן תורה במרכז.
אך אני חושב שהעיקר הוא בכך שבמתן התורה התגלתה לעולם מעלתם של ישראל בכך שנמצאו ראויים לקבל תורה.
זהו חג קבלת התורה, זהו הרגע בו עם ישראל חייב להתבונן בהתפעמות במעלתו.
חג השבועות הוא חג ההתפעלות מהקשר בין עם ישראל לאביהם שבשמים "יום חתונתו- יום מתן תרה".
כמו אצל בני זוג, ההתפעלות מהחיוב הוא ערובה לחיזוק תשתית הזוגיות בכדי להתמודד אחר כך עם קושי זה או אחר.
ובינתיים הזוג שהגיע לייעוץ זוגי, חזר להתבונן בעובדות היסוד, הם זכו להתחתן, יש להם שני תינוקות, עבודה, בריאות וכו' – דבר שאינו מובן מאיליו, הזוג החל להכיר בטוב.
כשזוג מסוגל לחפש את מוקדי ההערכה שבו ונותן לכך ביטוי, הן אצל כל אחד והן כלפי הזולת נוצר חוסן זוגי בהתמודדות עם הקושי.
בדומה לתייר שמטייל בארץ זרה ומתמלא בהתלהבות אל מול הנוף החדש שהוא רואה. כך בני זוג יבטאו את ההערכה הבסיסית היסודית שהם רוחשים האחד כלפי השני, ההערכה הזו חייבת להיות בלתי תלויה בכך שהזולת יעשה אותו דבר - אהבה שאינה תלויה בדבר.
הרבה פעמים בן זוג אחד מתנה שינוי בעצמו, בשינוי שיעשה בן הזוג. לא נכון הוא הדבר - ההערכה היא בלתי מותנית.
"כמים הפנים לפנים כן לב האדם אל האדם" - ככל שצד אחד מגלה הערכה לצד השני, כך הזולת יבטא הערכה גם כן.
לאחר שינוי המבט בין בני הזוג, נתקדם לשלב הבא: חשיבה באופן מפוצל - ככל שכל אחד מבני הזוג יתרגל כל הזמן לחשוב באופן מפוצל, אזי התגובות למצבים מורכבים תהיה שונה.
כלומר, במצב המקולקל, התודעה של כל אחד מבני הזוג הוא רק על עצמו: מה הוא מרגיש וחש.
אך, כאשר בני הזוג יתרגלו לשאול את עצמם מה בן הזוג חש כעת? לא רק מה אני חש, אז התגובות למצבים מורכבים יהיו שונות. המודעות למצב שן הזוג מביאה לתגובות נכונות.
זוהי עצה קשה לביצוע כי אדם קרוב לעצמו, אך היא אפשרית רק על גבי העצה הקודמת של שינוי התודעה ומכאן אפשר לגשת אל העצה הנראית מובנת מאליה.
בני הזוג ינסו לראות במשותף איך מתארגנים אחרת ברמה הפרקטית.
כיצד משנים סדרי עדיפויות, מחלקים את המטלות השונות אחרת וכד' בכדי להקל על עומס החיים.
שינויים פרקטים אפשר וצריך ליישם רק לאחר ביצוע שתי העצות הקודמות.
השינוי התודעתי והגברת ההערכה האחד כלפי הזולת ומודעות לתחושות השני בשעת קושי.
אם דיון זה יעשה כשלא נעשה השינוי הנ"ל זה יהיה דיון של מאבק כוחות האחד מול השני ולא דיון של צוות העובד במשותף.
פעמים רבות, זוגות המצליחים לצאת מהמערבולת של התחושות הלא טובות, הנובעות מעומס החיים.
אך, מדוע היינו צריכים מראש ליפול לתהומות הללו?
אני נזכר בראיון שראיתי עם הרב פרופסור טוורסקי מניו יורק, מומחה עולמי לפסיכולוגיה והתמכרויות. הוא סיפר מה הוא למד מתיאור גדילת סרטנים, מסתבר שהסרטן הוא בעל חי עם שריון, כאשר הסרטן גדל הוא נמצא בבעיה.
השריון לא גדל אך גופו הנמצא בתוך השריון גדל.
הסרטן חש לחץ. ככל שהלחץ גדל ונהיה בלתי נסבל הסרטן מסתתר תחת סלע ומשיל את השריון הקטן ומגדל שריון חדש. תהליך חוזר על עצמו כל פעם שהסרטן גדל.
מסכם הר' דק' טוורסקי, ה' עשה חסד עם הסרטן - רק בגלל הלחץ הוא גדל.
אם הסרטן לא היה חש את הלחץ הוא לא היה גדל, הוא לא היה משיל את השריון הישן ומאפשר את הגדילה של החדש.
כך גם אצל האדם, הלחץ שאנו חשים בחיים מאפשר שינוי וגדילה. רק אם נבין את החסד בלחץ.
לסכום. היכולת של זוג להתרומם מעל המציאות העכשווית ולחזק את ההערכה הבסיסית האחד לשני, מאפשרת חוזק זוגי בהתמודדות בקושי מחד ומאידך השמת הקושי בהקשר, בפרופורציה.
כשהקשר חזק אפשר יחד לראות מהו השינוי המשותף הנדרש בכדי להקל על החיים המשותפים, אך לא ממקום של מאבק כוחות אלא ממקום משותף
אם גם אתם רוצים להעצים ולשפר את הזוגיות שלכם צלצלו כעת 0526606036
או שלחו אימייל had128128@gmail.com