מבט זוגי ומשפחתי לפרשת תרומה תשפ"ד
פרשת השבוע פותחת את ארבע הפרשות העוסקות בבניית המשכן. ישנו קו המחבר את פרשת השבוע, פרשת תרומה למעמד הר סיני ומתן תורה. שני האירועים עוסקים בהשראת שכינה.
במתן תורה השראת השכינה הייתה חד פעמית. לעומתו בניית המשכן הוא מעמד של קבע, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" - השראת שכינה מתמדת בעם ישראל. התבוננות יותר מעמיקה מראה מספר נקודות דמיון נוספות בין הפרשות. מתן תורה ובניית המשכן הצריכו תהליכים מקדימים. מתן תורה התאפיין בהרבה מאד גבולות. לא כל אחד יכל לעלות להר, ההר היה מוקף גדר המבדילה ומבחינה בין האזורים השונים, כך שלכל אחד מישראל הורשה להיות באיזור ייחודי, הזקנים, יהושוע וכד'. כך גם בניית המשכן, הייתה חצר ולאחריה המשכן ובתוך המשכן הקודש וקודש הקודשים. רק הכהן הגדול היה מורשה להכנס לפני ולפנים פעם בשנה. במקביל למשה שרק הוא עלה אל ההר.
מה פשר ההכנות המרובות וההבדלות בהשראת השכינה?
ישנן שתי תנועות בנפש האדם, האחת הרצון להשתייך למצוא מכנה משותף עם בני אדם, עם מקום וכד'. התנועה הזו מחפשת את השווה בין כולם מתוך נקודת מוצא שכולם שווים. אך ישנה תנועה הפוכה בנפש האדם, היא הרצון להתייחד, להיות מיוחד ויוצא מן הכלל. בכדי להיות ייחודי ולמצוא עצמיות שאינה כמו כולם, הנחת היסוד היא שאין שוויון, תנועה זו מביאה את האדם להתבדל מהסביבה.
השראת שכינה היא סוג של מפגש בין האלוקים לאדם, כפי שמופיע בשיר השירים "הביאני המלך חדריו". שתי התנועות הללו הן הפוכות אך משלימות זו את זו. כאשר רצון ההשתייכות הוא להיות שייך לקבוצה, לשבט, המכנה המשותף יהיה נמוך ולרוב יבוא לביטוי במישורים פרקטיים. אך כאשר מדובר על מפגש עמוק בין שתיים, בין אם מדובר בין שני אנשים או בין האדם לאלוקים, כל אחד חייב להיות מחובר לעצמיותו ולהיות מוכן לצאת מעצמיות זו ולפגוש את הזולת. אך אם אדם ינעל את עצמו בארבע אמותיו לא יהיה סיכוי למפגש.
לכן תהליך יציאת מצרים ומתן תורה נעשו בשלבים הדורשים מן האדם לצאת מראיתו המצומצמת לעבר הזולת. לזכור תמיד שיש גבול המבדיל בין קודש לחול ובין ישראל לעמים.
ההכרה הזו מולידה עצמיות ומוכנות "לעבודה" בכדי להיפגש. לכן גם במשכן ישנה פרוכת, בכך היא נותנת תפקיד למי שרוצה להיפגש עם השכינה.
התורה מראה לאדם מהי הדרך לצאת מעצמו אך מאידך איפה ואיך להיפגש עם השכינה.
גם במפגש בין שניים קיימות תנועות הנפש הללו. ככל שהקשר טוב וממושך יש חשש שתנועת הנפש המחפשת את השווה תשתלט והתנועה השנייה לא תבוא לידי ביטוי.
כוונתי היא, שככל שאנשים מכירים טוב אחד את השני הם נוטים "לדעת" את כוונת הזולת, יש נטייה לקחת אחריות על התגובות והמעשים שלו כי הרי "אנו מכירים" ושייכים אחד לשני ובטח דומים.
אך כאן נעוצה הטעות, על אף ההיכרות הארוכה עדיין כל אחד מאיתנו שונה מחברו ושומר על העצמיות שלו וממשיך להתפתח בנפרד מחברו. לכן בקשר זוגי ובינאישי חייבים להיות נאמנים לנפרדות של כל אחד מאיתנו. רק הנאמנות של כל אחד לעצמו תאפשר קשר ומפגש אמיתי בין שניים. הדבר דומה לפרוכת הפרושה בין שניים, כשמאחוריה יש את קודש הקודשים.
בכדי לתת לתנועת הנפש הזו ביטוי מעשי צריך לנהוג "בעשה טוב ובסור מרע". "בסור מרע" חייבים לא "לפרש" את הזולת, לא לקחת בחשבון את העובדה שאנו מכירים מראש, שאנו יודעים איך ולמה הזולת מתכוון, אלא לשאול ולברר. שנית, לא לקחת את אחריות על הזולת, אלא לאפשר לו להתפתח ולנהוג כפי שהוא מאמין. למעשה, לתת לו להיות הוא.
ובמישור "העשה טוב" צריך להתייחס לזולת תמיד בעין פליאה, כביכול שיש רובד בזולת שהוא יפה ולא מוכר ובכדי להיפגש איתו נדרש רצון לגלות את הפן היפה והלא מוכר הזה.
היכולת להיות בתנועה של "סור מרע ועשה טוב", נדרשת מהאדם לא רק בזמנים מיוחדים, אלא באופן שוטף עד כמה שניתן, ממש כמבט תמידי ביחס לזולת.
עצה זו תמנע הרבה מתחים ותחושות לא נעימות בין בני זוג ובכלל
בהצלחה
אם גם אתם רוצים להעצים ולשפר את הזוגיות שלכם צלצלו כעת 0526606036
או שלחו אימייל had128128@gmail.com