לכל אחד יש את החג שלו, היום שלו.
אודה, פורים וחודש אדר מהווים אתגר עבורי.
האווירה הצוהלת, התחפושות, לא תמיד תופסים אותי במקום הנכון.
יאמר מי שיאמר שזה שייך לקיבעון או לרקע עדתי - אך העובדה שזה מאתגר אותי.
גם במקורות מוצאים יחס מורכב לשמחה, מחד התורה מצווה אותנו לקיים מצוות מתוך שמחה. אסור לקיים מצוות מתוך עצבות, אך מאידך ההצעה היא להעדיף את בית אבל על בית המשתה.
בפרקי אבות, ר' עקיבא מזהיר את האדם משחוק וקלות ראש המרגילים את האדם לערווה, לכן השנה החלטתי להתבונן בהזמנה של חודש אדר, להעיר אצלי את מקום השמחה בחיים בכלל ובעיקר בחיים הזוגיים.
ישנו סיפור מרתק במסכת תענית על ר' ברוקא הפוגש את אליהו הנביא ומבקש ממנו שיראה לו האם, ומי הוא בן העולם הבא. כלומר, האם אפשר להגיע למדרגה הגבוהה ביותר בקשר לקב"ה בעולם שלנו? או שמא היום ,בשפלותנו, זו שאיפה בלתי אפשרית.
לוקח אליהו הנביא את ר' ברוקא לסיור בשוק. הם נפגשים עם שני "בני העולם הבא".
ארצה להתמקד במקרה השני.
לאחר שאליהו הנביא מסב את תשומת ליבו של ר' ברוקא לשני האנשים ואומר לו ,"גם אלו בני העולם הבא"
שואל ר' ברוקא "מה מעשיכם?"
עונים לו" אנחנו משמחים אנשים. כשאנו רואים מישהו עצוב אנחנו לא עוזבים אותו עד שהוא מתעודד, כשאנו רואים אנשים כועסים זה על זה אנו מיישבים את הסכסוך".
הסיפור הזה, בעיני הוא סיפור מכונן.
בחיפוש שלו אחר "צדיקים ואנשי מעשה", יש לרבי ברוקא תמונה מאוד ברורה ל"איך הם יראו".
אך כאשר אליהו הנביא מראה לו שני אנשים הנראים כלא קשורים למעלה הרוחנית הגבוהה, ר' ברוקא נאלץ לתחקר אותם מה מעשים וכך נאלץ להתבונן דרך "משקפיים" של מורכבות על העולם.
התשובה שה"בדחנים" מעניקים לר' ברוקא גם היא עושה מהפכה.
הם מסבירים לרבי ברוקא שהם בדחנים - בלשוננו סטנדפיסטים. הם גורמים לאנשים לשנות את המבט על העולם דרך הצחוק והשמחה.
לא פעם אני יושב מרותק ומתבונן בילדים המשחקים, לראות איך ילדים מסוגלים בעזרת דמיונם הפורה לעשות משחקים מכל דבר - זה מרתק.
מנין היכולת הזו?
הילדים אינם משועבדים לראיה חד ממדית ומקובעת על המציאות., הם מסוגלים לראות דברים באופן רב ממידי.
ככל שאדם מתבונן על החיים בראיה מקובעת, הוא מתמלא באכזבה כשדברים לא הולכים כרצונו או כפי שהוא ציפה.
לאנשים אלו קשה לקבל הפתעות הן טובות וכמובן קשות.
אך יש רובד נוסף יותר עמוק - כל מפגש אנושי מצריך יכולת להיפגש עם השונה לצאת מארבע האמות ולהיפגש עם משהו אחר ולא מוכר.
מפגש, הוא למעשה מסוגלות לראות את העולם גם דרך העיניים של השני - להכיל את השני.
רק מי שיש לו יכולת לראות בעצמו מכמה זוויות את העולם, מסוגל לראות את השני את השונות.
הבדחנים של ר' ברוקא היו מלמדים את האנשים לראות עוד זוויות, עוד היבטים בתוך השיממון של השגרה - זוהי שמחה.
שמחה היא היכולת לקחת את מה שיש, את המובן מאליו ולראות באור אחר יקר יותר.
הסכנה הגדולה בזוגיות ללא טיפול וייעוץ זוגי מתאים, היא להיכנס לכלוב של שגרה מקבעת, מדוע כלוב? כי החיים הם דינמיים, על כן
האדם משתנה, מתבגר, מבשיל עם השנים ועם ניסיון החיים, כאשר ישנה הערכה לתהליך ההתבגרות הזה וכאשר יש תחושה הדדית שכל אחד שם לב לזולת - יש שמחה, אך אם ישנה מקובעות, מתלווה לזה כעסים איך הזולת מעז להשתנות.
אלו תחושות שלא תמיד באים ממקום מודע - לרוב הם באים ממקום לא מודע.
ישאל השואל איך אפשר להימלט מהגורל הכמעט וודאי ליפול לכלוב השגרה?
ר' נחמן מברסלב, בליקוטי מוהר"ן בתרא מח', משתמש בביטוי חריף.
"הָעִקָּר לִהְיוֹת בְּשִֹמְחָה תָּמִיד. וִישַֹמַּח עַצְמוֹ בְּכָל מַה שֶּׁיּוּכַל, וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי מִלֵּי דִּשְׁטוּתָא, לַעֲשֹוֹת עַצְמוֹ כְּשׁוֹטֶה וְלַעֲשֹוֹת עִנְיְנֵי שְׁטוּת וּצְחוֹק אוֹ קְפִיצוֹת וְרִקּוּדִים, כְּדֵי לָבוֹא לְשִֹמְחָה, שֶׁהוּא דָּבָר גָּדוֹל מְאֹד"
"לעשות עצמו כשוטה"- עד כדי כך?!
לעניות דעתי ר' נחמן מציע, כדי לצאת מהכלוב של המקובעות ולראות את העולם מעוד זווית.
האדם חייב להעז ולראות קודם כל את עצמו מעוד זווית -תעשה שטות, תקבל את עצמך בטוב, בלא ביקורת.
אם האדם מסוגל לקבל את עצמו (במעשה השטות- במופע המפתיע) הוא וודאי יוכל לראות, וחשוב מכל להבין יותר טוב את בן הזוג , האחר.
לדעתי יש רובד נוסף, לא מזמן הוזמנתי לחתונה ולמרבה הפתעתי מתחת לחופה בני הזוג נראו כאילו קפאתם שד.
לאחר החתונה יצא לי לשאול את החתן, אם הכל בסדר, "מדוע אתה שואל" שאל החתן.
עניתי לו שמתחת לחופה האווירה הייתה קפואה. החתן הסביר אמת גדולה - "מאוד פחדתי, בחיים לא הייתי במעמד כזה מהצד הזה של האירוע".
החתן צודק, לבנות זוגיות בריאה זה כל הזמן להיות מוכן ללכת ללא ידוע, לחדש, אמנם עם הזמן, נדמה לנו שהכל אותו דבר. אך כפי שאמרנו האמירה הזו עצמה היא הסכנה הגדולה לא לראות את "המחדש בטובו".
המוכנות להיות בשמחה, אפילו במחיר כביכול השתטות, זו המוכנות ללכת להעז ללכת אל מקום לא ידוע לי.
ככל שאדם לומד להיות במקום הזה הוא מאפשר לעצמו לקחת את הזוגיות לגבהים חדשים, ללא ידוע.
ארצה להוסיף עוד מימד מאוד חשוב בעיני.
לקשר הזוגי ישנם כמה היבטים.
אני מבקש להבליט היבט שהוא מעבר לקשר הפשוט בין איש לאישה.
אצל יצחק אבינו מופיעה "ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה" ואז "וינחם יצחק אחרי אמו"
בני זוג גם משמשים האחד כלפי השני כבן לאמו או כבן לאביו.
הבנה זו מאוד חשובה מפני שיש ברובד הלא מודע ציפייה מכל אחד מבני הזוג לראות בשני את אחד ההורים שלו.
הציפיות שיש מהורה ישנן גם כלפי בן הזוג אך באופן לא מודע.
אם זו ציפייה לביטחון או להכלה וכד'.
היכולת להכיל את הזולת שהוא כל כך שונה ממני כמו אמא המכילה את הילד שלה, זו יכולת הנקנית על ידי אותם "מיליה דשטותיה".
על ידי הצחוק, השמחה, האדם רואה את העולם דרך עוד מבט וכך הוא לומד להכיל, כמו אמא או אבא המכילים את הילד שלהם.
השמחה והצחוק ,כאשר מופעים במידה הראויה, מתבלים את החיים בכלל ואת חיי הזוגיות בפרט בהמון "טעמים", בנעימות וברבדים נוספים המעשירים את החיים, בביטחון בזוגיות ובחיזוק הקשר הזוגי.
אני ממליץ לכל זוג להוסיף מנות גדושות של צחוק ושמחה לא האחד על השני אלא האחד עם השני.
פורים עמוק ושמח
אם גם אתם רוצים להעצים ולשפר את הזוגיות שלכם צלצלו כעת 0526606036
או שלחו אימייל had128128@gmail.com
