מבט זוגי - פרשת שמות, התשע"ז

הפרשה שלנו פותחת את ספר שמות ששמו הנוסף הוא ספר הגלות והגאולה, בתוך כל סיפור השתלשלות השעבוד נראה בעיניי שטמון סוד עמוק. סוד המבדיל באופן מהותי בין עם ישראל ובין מצרים.
השעבוד מתחיל בכך שפרעה פוחד מהריבוי הטבעי של ישראל, הוא מפחד מהפיכה פנימית ובכדי לטפל ב"בעיה" הוא מנסה לגייס את המיילדות העבריות שיהרגו בלידה את התינוקות הזכרים.
למרבה הפתעתו ואכזבתו המיילדות לא מספקות את מבוקשו, בתואנה שהעבריות בעצם יולדות בלא צורך בעזרתן ולכן הן אינן יכולות לסייע לו בתוכניתו המפלצתית להרוג את הזכרים הנולדים.
כעת משפרעה הבין שנכשל בניסיון הרג הזכרים בעזרת המיילדות העבריות, עובר פרעה ומגייס את כל עמו להרוג את כל התינוקות הזכרים.
בתוך כל הכאוס הזה בת פרעה יוצאת לרחוץ ביאור ומגלה תינוק צף בתיבה על מימיו, בת פרעה מזהה שזהו תינוק עברי.
היינו מצפים שבת מלוכה כבת פרעה תהיה הראשונה שתמלא אחר רצון אביה ותהרוג את משה, כפי ציוויו, אך לא היא דואגת לאמץ ולגדל את משה - על אפו וחמתו של אביה, פרעה.
במקביל ובניגוד לגזרה של פרעה, אצל בני ישראל ממשיכים להיוולד ילדים.
על הפסוק "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי" חכמינו זיכרונם לברכה מאירים, הרי עמרם היה נשוי ומדוע הוא שוב לוקח – מתחתן עם יוכבד?
אלא, כשראה עמרם שפרעה גזר את גזרות השמד הוא אמר שכולם יגרשו את נשותיהם עד יעבור זעם במקום לראות את הילדים נהרגים.
בתו מרים אמרה לו, "אבא, שלך קשה משלהם, הם גזרו על הזכרים ואתה גוזר כליה על כולם. אם לא יתחתנו, לא ייוולדו ילדים כלל ועם ישראל חס ושלום יכלה". מיד חזר ולקח את יוכבד וכך נהגו כל ישראל.
על הפס המופיע בבניית כן הנחושת במשכן ישנו ביטוי "במראות הצבאות אשר צבאו פתח אהל מועד" על כך מעירים חכמינו זיכרונם לברכה:  אלו אותם מראות שבהם התקשטו בנות ישראל לפני בעליהן כאשר חזרו מעבודת השעבוד, בכדי שירצו להמשיך ולהביא ילדים לעולם.
על הדברים האמורים מתגלה ניגוד מהותי בין תפיסת המצרים לגבי המשפחה, הנאמנות במשפחה ובין תפיסתם של ישראל. כאשר בעם ישראל מאמינים במשפחתיות ומוכנים למסור את הנפש על כך שייוולדו עוד ילדים. ולמעשה מוכנים למסור את נפשם בכדי שהתא המשפחתי ימשיך בהווייתו, מתוך אמון לכל אחד ואחד בתא המשפחתי.
כשגדל משה הוא יצא אל אחיו ו"רואה בסבלותם".
חכמינו מדגישים שיסוד גאולתם של ישראל הוא בהעצמת התא המשפחתי מתוך אמון בו, מתוך אמון בכל אחד בתא המשפחתי.
לעניות דעתי זהו סוד גאולתם של ישראל גם היום, היום אנו נמצאים בעידן "קדושת הפרט", עולם המימוש העצמי,  האינדיבידואל.
זהו ערך מאוד חשוב אך בעידן שזהו הערך הבלעדי אין מקום ל"ביחד", למשפחה ולאמון בלתי מסויג בזולת.
אלא יש מקום לעולם של זכויות שלי לעומת זכויות שלך, זהו עולם המעצים יחסים הכרוכים ב"זה לעומת זה".
השאלה המרכזית שאדם שואל את עצמו היא: "מה אני מקבל? ומה יוצא לי מזה?", ולא "מה אני נותן?, למה אני שותף?".
אמון בכלל ואמון בתא המשפחתי בפרט הוא דבר המצריך חיזוק מתמיד, החיזוק הוא בכך שהורים ובני זוג יוצרים במודע אווירה נעימה בתא המשפחתי, כמה שיותר אירועים שלכולם נעים להיות שייכים ובוודאי אמון בכל אחד מהתא המשפחתי הוא דבר המצריך חיזוק.
כשיש אמון יש גם תחושה של מימוש עצמי: לדוגמא, ככל שיגבר האמון שרוחש הבעל לאשתו אזי האישה תרצה לממש את עצמה יותר לבעלה, ולהיפך.
האמון מתחזק כשכל אחד חש שרואים אותו, מכירים בו ומוקירים אותו.
ישנה חשיבות עליונה להתבונן כמה כל אחד במערכת הזוגית ובמערכת המשפחתית מוסיף אמון, גם כאשר חס ושלום מתגלעים סדקים ואי הבנות, המבט הנכון הוא מבט של אמון ותיקון. ובטח שלא מבט שכל אחד הולך לעצמו ולדרכו.
לעניות זהו סוד גאולתם של ישראל, חיזוק התא המשפחתי והאמון בו.


אם גם אתם רוצים להעצים ולשפר את הזוגיות שלכם צלצלו כעת 0526606036
או שלחו אימייל had128128@gmail.com 

השאירו פרטים בטופס ואחזור אליכם בהקדם!