פרשת השבוע, פרשת פנחס פותחת כהמשכה של הפרשה הקודמת.
עיקר נושאי הפרשה הם: מעשהו של פנחס, פקידת בני ישראל כהכנה לכניסה לארץ ישראל וכפרידה מדור המדבר. הפקידה היא של בני ישראל הנכנסים לארץ ולא הפקידה של דור המדבר, כיוון שעברו כשלושים ושמונה שנה מחטא המרגלים, ניתן להתחיל לפקוד את אותם אלו שיכנסו לארץ וכמובן מוזכרת הפרידה ממשה רבנו ו"העברת המקל" ליהושע. חלקה השני של הפרשה עוסק בפרשת קרבן התמיד ובקרבנות המועדים.
המתבונן מן הצד יתקשה לראות את ההקשר בין שני חלקי הפרשה.
המדרש מתקשה באותו הקושי וומתרץ את קושי זה ע"י תשובה מעניינת ביותר. "וידבר ה' אל משה לאמר, צו את בני ישראל את קרבני לחמי.."
"למה נאמר 'צו את בני ישראל' על הקרבנות"? לפי שהוא אומר: "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם". משל למה הדבר דומה למלך שהייתה אשתו נפטרת מן העולם והייתה מפקדתו על בניה. אמרה לו, בבקשה ממך היזהר לי בבניי. אמר לה, על שאת מפקדתני על בניי, פקדי בניי עליי שלא ימרדו בי ושלא ינהגו בי מנהג בזיון". כך אמר לו הקב"ה "עד שאתה מפקדני על בניי פקוד' בניי עליי שלא ינהגו בי מנהג בזיון ושלא ימירו את כבודי באלוהי הנכר. מהו אומר שם לא כי אביאם אל האדמה עד שאתה מפקדני על בני פקוד בני עלי, לכך נאמר צו את בני ישראל" (ספרי פרשת פינחס פיסקה יא )
המדרש רואה את ההקשר הנ"ל דרך נושא הפרידות.
יהושע מצטווה להיות זה היוצא לפני בני ישראל "ואשר בא לפניהם", כלומר המלווה אותם בכל ובכך הוא יהיה היורש של משה. המדרש מסביר דרך משל נפלא מהי הדרך לרשת אדם.
הסבר המשל: משל לאדם שאשתו הייתה על ערש דווי וביקשה מבעלה שישמור על בניה.
אמר לה בעלה הדרך הטובה ביותר שבניך (בנינו) יישמרו היא בכך שהם ישמרו קשר איתי ( אביהם).
הנמשל הוא, משה נפטר מן העולם ומבקש מהקב"ה שיעזור ליהושע להיות יורשו וזה שישמור על דרכו וצוואתו.
אומר הקב"ה למשה, הדרך הטובה ביותר בכדי לעזור ליהושע הוא בכך שישראל ישמרו קשר איתי - הקב"ה. כך ודאי תישמר המורשת שלך משה איש האלוקים.
וזהו הקשר לפרשת קרבן התמיד.
מי שמקריב (קרבן) - מתקרב תמיד לה' ובודאי יהי ממשיך דרכו של משה.
בעצם הנושא שמעלה המדרש הוא: כיצד על אף פרידה עדין נשארים קשורים? ובמקרה הזוגי והמשפחתי, אצל כל אחד בפרט ואצל כל זוג בכלל ואיך ימשיכו אותנו? ומה יישאר מאתנו כדרך, כמורשת?
השאלה הזו נשאלת לא רק לגבי אותו הרגע, אלא גם לאחר מאה ועשרים, מדובר בשאלה שנוגעת לחיי היום-יום.
מה הסביבה בכלל והמשפחה בפרט קולטת מאיתנו כעיקר כאומר לחיים? ומה קולטים כמשהו חיצוני ולא חשוב?
על מה מסרנו את הנפש?
ילדים קולטים הכל! את הגלוי ואת הנסתר, את הניואנסים הדקים, את המסרים הגלויים ואת אלו הנסתרים.
הפרשה מלמדת אותנו להתבונן ולהבין מה אנו רוצים שייקחו מאיתנו הלאה, מהו העיקר ומהו הטפל.
למה ולמי אנו רוצים שילדינו ירגישו שייכים ולמה לא.
ההכרעות הללו לא יעשו ברגעי הפרידה אלא בעצם החיים, במה שנקלט ביום יום.
בתחילת הפרשה, המניין לא רק מונה את ישראל, אלא נותן לכל אחד שנמנה את מקומו ותפקידו בארץ המובטחת.
המשימה בחיים היא לא רק לבחור מהו העיקר ומהו הטפל, או מהו הדבר שהייתי רוצה שימשיכו אותו הבאים אחרי. אלא איך להפוך את אותה הדרך של כל אחד מאיתנו לשליחות של חיים, לגאוות יחידה.
אפשר להתבונן יחד ולחוד ולהבין מה אנו רוצים שירשו מאיתנו בני הזוג, ילדים והסביבה.
איך אפשר להעצים את מסרים אלו בחיים עצמם כך שהילדים וגם בני הזוג ירגישו סוג של שליחות בלחיות את המסרים והעקרונות המיוחדים למשפחה.
אפשר לעורר דיון על נושאים אלו הן במעגל הזוגי והן במעגל המשפחתי היותר נרחב וכך להבין מה חשוב לנו יותר ומה פחות.
שבת שלום
אם גם אתם רוצים להעצים ולשפר את הזוגיות שלכם צלצלו כעת 0526606036
או שלחו אימייל had128128@gmail.com
