האם נפגשתם בביטוי: " נו, זה היה צפוי"? או בביטוי: " את/ה תמיד עושה את זה...".
הביטויים הללו מעצבנים, מעוררים כעס ותסכול, הם אינם יוצרים שינוי, אלא להפך, בפרשה שלנו התורה מתייחסת להתנהלות הזו.
הפרשות האחרונות בספר דברים מלאות במצוות. הפרשה שלנו מאופיינת במצוות המתייחסות למצבי קיצון.
ברצוני לעסוק בשתי מצוות מהן. תווית המודבקת על האדם - אי אפשר היה להורידה?!
"כי תהיינה לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה וילדו לו בנים ... והיה הבן הבכר לשניאה. והיה ביום הנחילו את בניו את אשר יהיה לו לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור".
התורה מצווה את האדם שלא לבחון את בניו במבט סטיגמטי, במבט של "מדורת השבט".
האדם חייב להיות ענייני, לבן הבכור יש זכויות של בן, בלא קשר לדעה הקדומה המודבקת לו עקב אמו.
מבט זה שייך לא רק להקשר ייעוץ הזוגי או המשפחתי בהורשת הירושה, אלא שייך גם בהקשר הכללי הלאומי.
ישנה מחלוקת חכמים במסכת סנהדרין, העוסקת בסוגיה: מה צריכה להיות ההתייחסות לאדם מישראל שחטא.
בסוף ההתדיינות פוסק רבי מאיר, מגדולי התנאים ומגדולי תלמידי רבי עקיבא, שאף על פי שישראל חטא עדיין הם "בנים למקום".
אי אפשר להסתכל במבט חיצוני בלא ההקשר הנכון על עם ישראל, לולא המבט הזה אי אפשר היה להאמין ביכולת התיקון.
המצווה השנייה המופיעה בהמשך הפרשה היא מצוות "השבת אבידה".
שם ישנו ביטוי נפלא "לא תוכל להתעלם", מתי ישנה התעלמות?
כאשר מתבוננים מתוך מבט מקובע אי אפשר למצוא אבידות, אז ישנה התעלמות.
רק מי שמסוגל לחשוב מחוץ לקופסא ולצאת מדפוסי חשיבה רגילים יוכל למצוא את האבידה.
בכדי למצוא אבידה חייבים מבט של ילדים המתבוננים תמיד בעיניים חדשות על העולם מתוך סקרנות ורגישות.
ברמה הזוגית והמשפחתית: מחד שגרה נותנת בטחון, אך מאידך השגרה יכולה להביא מקובעות ומבט סטיגמטי בין בני הזוג.
זוהי סכנה גדולה לזוגיות, כיון שלא רואים את השני מתוך הקשר באופן עניני, למעשה כבר לא רואים את הזולת כלל.
כל דבר שהזולת עושה זה כמו משהו מהעבר, במצב כזה אי אפשר לתת לזולת הזדמנות להשתנות, לגדול ולצמוח.
חודש אלול הוא חודש של עין טובה, חודש שבני זוג מקבלים על עצמם להתבונן האחד על השני באופן ענייני מתוך הקשר ולא מתוך מבט של "מה שהיה הוא שיהיה", מבט של עין טובה.
בהצלחה
אם גם אתם רוצים להעצים ולשפר את הזוגיות שלכם צלצלו כעת 0526606036
או שלחו אימייל had128128@gmail.com