בשעה טובה ומוצלחת מתחילים את בנין המשכן.
האווירה מאוד חגיגית.
"ויבאו כל איש אשר נשאה לבו וכל אשר נדבה רוחו...", ויבאו האנשים על הנשים כל נדיב לב... וכל הנשים אשר נשא לבן אתנה.... והנשאים הביאו..."
אווירה כל כך מרוממת, כל כך הרבה פעמים שומעים את המושג "נשאו לבו" ו"תרומה".
אך האווירה משתנה באחת "ויאמרו אל משה לאמר מרבים העם להביא מדי העבדה למלאכה....ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא."
הפסוקים מתארים מציאות מאוד קשה.
עם ישראל משתוקק להביא את התרומה, אך משה מעביר קול ועוצר את עם ישראל מלהביא "ויכלא".
אפשר לדמיין מהי התחושה של עם ישראל.
ממקום של התלהבות למקום של רצון - שנכלא.
אולי העם חש תסכול מול הציווי להפסיק להביא את תרומת הקדש.
מדוע היה צורך בהבלטת הרצון ואחר כך בעצירתו?
בעל ה"שפת אמת" האדמו"ר השלישי לבית גור מסביר הסבר נפלא.
ישנה מתנה בעצם התסכול של בני ישראל.
התסכול נובע מהפער בין הרצון ובין ההוצאה לפועל של הרצון. ככל שהפער גדול, זה מבליט עד כמה הרצון הוא גבוה ומשמעותי.
לבניין המשכן לא רק צריך להביא חומרים ממשיים אלא צריך להביא את ה"רצון" הכוונה, צריך לרומם את הרצון גבוהה ככל האפשר.
מדובר בבניין הקדש, לא בבניין יפה אלא בבניין שצריך כוונה טהורה.
כאשר יש רצון שהוא גבוה יותר מהמציאות זה יוצר אמנם תסכול אך מאידך זה מצב ששומר על טהרת הכוונה והמגמה.
בחיי נישואין יש לא מעט רגעי תסכול, שלעיתים מצריכים אף ייעוץ זוגי.
מי לא חווה את החוויה הקשה שרוצים לעשות טוב וזה לא יצא כמו שרוצים.
רוצים להעניק לזולת והזולת לא מרוצה מהמאמץ שעושים.
התחושה הזו מופיעה בכל מיני אופנים.
אמא המשתדלת מאוד לרצות את בני ביתה, מבשלת מאכל מיוחד אך באותה הזדמנות בני הבית לא מרוצים.
בן זוג הרוצה לרצות ולשמח את בת זוגו ומתאמץ, אך מפספס משהו בתמהיל של העשייה.
כל המקרים הללו גורמים תסכול כל כך גדול, פעמים כעס.
הפרשה שלנו מלמדת איך אפשר לקחת את התסכול למקום חיובי.
התסכול צריך להביא את בני הזוג לברר את הכוונה לא להתמקד במה שיצא בפועל בלבד, כשיש תסכול זה הזמן לדבר על הכוונה שהייתה, צריך ללמוד להעריך את הכוונה של העושה.
ככל שבני זוג ישתפו אחד את השני בכוונה שלהם, בעוצמתה ובטהרת הכוונה, ייווצר קשר עמוק יותר ביניהם.
התסכול מהווה את הזרז לשיתוף החשוב הזה.
אני מציע לא להדחיק את מוקדי התסכול אלא לשתף האחד את השני במוקדי התסכול.
רעיון נוסף:
המתבונן בתחילת הפרשה יראה שהנושא הראשון הוא שמירת השבת "...וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה'.." .
מה הקשר בין הציווי על שמירת השבת לבניית המשכן?
זה נראה כאילו הנושא של שבת חלילה "תקוע".
הפרשנים עומדים על הקושי הזה, ומבארים שהתורה חששה שעם ישראל, מתוך התלהבות גדולה לבנות את המשכן ישכחו ויחללו את השבת.
לכן צוותה לפני בנית המשכן על השבת בכדי שלא תהיינה אי הבנות מה חשוב ממה.
לעניות דעתי ישנו עומק נוסף, יום השבת אינו יום חופש מכוון ליום השביעי, זהו יום קדש- שבת.
כלומר, זהו בו מתחברים שוב למהות , למטרה, לשם מה אנו עושים ופועלים במשך ששה ימים.
אפשר היה לבנות משכן להשתעבד לעצם הבניה ליופי, לדיוק, ולצאת עם אגו מאוד מנופח.
אנחנו הכי הכי...
התורה רוצה שבכל התהליך של בנית המשכן עם ישראל יזכור לשם מה הוא בונה את המשכן.
המשכן כשמו כן הוא, אמצעי להשראת השכינה – הקדושה בעולם.
המטרה הנשגבה הזו מצריכה עצירה מהמרוץ והתבוננות בקודש, התבוננות נקייה מהתערבות העשייה של האדם והאגו שלו.
בחיי הזוגיות הזוג בונה משכן מעט כאשר הקדוש ברוך הוא נמצא בתווך.
במרוץ החיים אפשר להשתעבד למערכת הזוגית – משפחתית, חלוקת תפקידים, כל הזמן יש מה לשפר ולעשות, אין רגע דל.
הסכנה במרוץ הזה הוא השכחה מי הוא בן הזוג שבו בחרנו, במה ועד כמה הוא לא רק שותף ל"מפעל" החשוב אלא גם חבר, במה יש הערכה כנה לאישיותו, במה בן הזוג מעריך אותי.
עד כמה יש דאגה בין בני זוג לחזק את הצד החברי הצד שנעים להיות ולעשות דברים יחד.
זהו ברור שהמטרה לשם מה בנו בני הזוג את המשכן מעט שלהם.
זהו הציווי של שבת לפני הבניה של המשכן.
מומלץ שכל זוג יזכרו ויזמינו בחינת שבת לזוגיות שלהם.
ייקחו זמן לא רק בשביל חופש – מנוחה מעמל היום יום.
אלא ייקחו זמן לברר ולעשות דברים שיחזקו את החברות שעושה אותם אחד.
מניסיוני ככל שזוג יותר וותיק יש חשש גדול יותר לשכוח את בחינת השבת בחיי הזוגיות שלהם.
יש צורך באופן מכוון להזמין בחינת שבת.
לא להסתמך על הזולת או להיות בגדר מצפים ומייחלים ומתאכזבים.
אלא לתפוס יוזמה ולהזמין בחינת שבת לזוגיות.
בהצלחה שבת שלום.
אם גם אתם רוצים להעצים ולשפר את הזוגיות שלכם צלצלו כעת 0526606036
או שלחו אימייל had128128@gmail.com
