לאור פטירתו של אבי הכ"מ הפרשה השנה נגעה בי באופן מיוחד, בפרשה שלנו נסגר מעגל חיו של יעקב אבינו ומאז פטירת אבי אני תוהה הרבה ביחס ל"אבות" לקשר אל השורש מה אנו יורשים במודע ומה אנו יורשים שלא במודע.
בהתרגשות אנו מלווים את יעקב בפרידתו מעם יוסף ונכדיו, בפרדתו של יעקב מבניו ואף בפרידה ממצרים.
לאורך הפרשה נושא קבורת יעקב אבינו חוזר פעם אחר פעם בצורות שונות:
"אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם", "וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם", "קִבְרוּ אֹתִי, אֶל-אֲבֹתָי"
נשאלת השאלה: מהי החשיבות שהתורה נותנת לקבורה?
יתרה מכך, הפרשה שלנו נקראת "ויחי" על אף שהתוכן הוא פרידת יעקב מהחיים, מדוע?
בתרבות המצרית במותו של המלך, היו הורגים את כל משפחתו חוץ מהבן הבכור שלו שאמור למלוך תחתיו. כל מלך היה נקבר יחד עם משפחתו והפמליה הקרובה שלו בבית קברות משפחתי הקרוי פירמידה.
במצרים אין המושג מסורת מאב לבן – קיים בצורה שונה, כי ברגע שהמלך מת, כביכול השושלת שלו מתנתקת אין המשכיות.
כל בן מתחיל כביכול שושלת חדשה זה לא דומה לנהוג בישראל שבן יורש וממשיך את אביו.
בפרשה שלנו יעקב אבינו לא רק מברך את בניו, יורשיו אלא מחדש מושג חדש "קברי אבות".
יעקב אבינו מנחיל לעולם ובמיוחד לבני ישראל, משפחת ישראל נטועה, יש לה שורש.
קברי אבות "ושכבתי עם אבתי...וקברתני בקרבתם".
מכח התודעה הזו מצווה יעקב אבינו את בניו "הנה אנכי מת והיה אלוקים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם".
כשיש לאדם כלשהו ולעם כלשהו שורש, אז ברור שלא הכל מתחיל ממנו, הוא פתוח לרעיון ש"השיב האלוקים" - יש אלוקים האדם אינו אלוקי עצמו.
מצרים היא ערש התרבות של "כוחי ועוצם ידי", תרבות של "לי יאורי ואני עשיתיני".
יעקב בבקשתו, מנכיח אצל בניו חיסון לפני הגלות.
יש שורש ומקום שבני יעקב נטועים בו – השורש הזה הוא האבות הקדושים עצמם, מכוחם אנו נטועים בקשר לאבינו שבשמים.
בפרידת יעקב מיוסף, יעקב אבינו בוחר להעלות פרשיה כואבת מאוד ליוסף, פטירת אמו רחל אמנו וקבורתה בדרך ולא במערת המכפלה .
"ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ לבא אפרתה ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם".
מדוע חשוב כעת להעלות את הסוגיה הזו?
יעקב אבינו נותן לנו שיעור חשוב לחיים בכלל וברור למי שהולך לבית עולמו.
לא משאירים סוגיות פתוחות.
לדברי רש"י: " .. ידעתי שיש בלבך עלי.."
יעקב אבינו לא רוצה להיפרד כשהפרשה הזו אינה מיושבת אצל יוסף, כשיש סיכוי לטרוניה אצל יוסף על אביו.
אמנם פרשה זו היא פרשת הפרידה של יעקב אבינו אך היא מלאה בחיוניות של תמצית חיו.
שתי רעיונות אלו תופסים מקום חשוב בכלל ובמיוחד בחיי זוגיות בפרט.
אנו רגילים לבנות זוגיות ומשפחה מתוך רצון שהכל חדש. הזוג בוחר לבנות דפוסים ששייכים רק להם,
אך לא, לכל אחד יש את שורש "אבותיו" אנחנו נטועים ב"קברי אבות".
במודע ושלא במודע הרבה מהרגישויות שלנו באים מהשורשים שלנו ה"אבות".
לרוב השפעות אלו לא מודעות לנו כלל, הן משפיעות על ההתנהלות באופן סמוי.
החוכמה היא להעלות את ההשפעות האלו על פני השטח. ככל שאדם מודע להשפעות של אבותיו עליו הוא יכול לשלוט בהם לבחור מה מהירושה שקיבל לרצונו ומה לא.
וחשוב מכך, ככל שהאדם מודע לעצמו יותר ול"שוכן בקרבו", הוא יותר גלוי לבן זוגו ואז בן הזוג מכיר אותו באופן עמוק יותר.
הרבה פעמים ישנו דפוס קבוע בין בני זוג ובכלל במשפחה.
כשיש קושי מסוים או אי הבנה כלשהי, מנסים כמה שיותר מהר לחזור לשגרה היפה המחויכת ולדלג מעל לקושי הכאב, לעיתים גם במחיר שלא פותרים את הקושי העיקר שמפריע להמשיך ולהתנהל.
יעקב אבינו מלמד אותנו לא לדלג מעל, לא להמשיך – לא לטייח.
יעקב אבינו מלמד אותנו לגשת בלא מורא ופחד אל הקושי, אל הכאב, לפתוח ולנסות לרפא ולפתור.
הכאב בקושי לא פתור כואב מאין ערוך מכל כאב אחר.
אני מציע שכל זוג יתבונן על חיו וינסה לראות כל אחד מהם השורשים שלי, של בית אבותיי?,
מה מכל אותם השורשים, בן הזוג עדיין לא מכיר ולאחר מכן לשתף את בן הזוג .
הדבר השני שיעקב מלמד אותנו, הוא לא להשאיר סוגיות לא פתורות ולפתור אותן כמה שיותר מהר.
לא להשאיר לשדה הדמיון לפתח כל מיני מחשבות וקונספירציות וכמובן ללמוד איך לפייס את הזולת.
בהצלחה,
שבת שלום
אם גם אתם רוצים להעצים ולשפר את הזוגיות שלכם צלצלו כעת 0526606036
או שלחו אימייל had128128@gmail.com 