הפעם אני רוצה לחרוג קצת ממנהגי ולשתף אתכם בקושי המוצא אותי במיוחד בתקופת החופש הגדול.
תחילה נראה כיצד מהתבוננות בקושי, מתקבל בעז"ה הקשר לפרשת השבוע.
הקיץ והחופש יחד על כל מנעמיהם הם למעשה אחד, הזמן לתקן ולטפל בכל הדברים שהצטברו והוזנחו במהלך השנה. אך למרות זאת אני מוצא את עצמי דוחה את אותם הדברים החשובים למחר.
היום יש לתופעה הזו שם "דחיינות".
משיחה מזדמנת עם חבר הסתבר לי שזו ממש מגפה, כלומר, זה לא רק אצלי – לא רק אני "נגוע" במגיפה.
החלטתי להתיישב ביני ובין עצמי ולנסות לפצח ולהבין מה גורם לי לדחות ולדחות דברים שחלקם ממש חשובים.
כמובן שאפשר ללמד זכות ולהגיד שאותם הדברים הנדחים הם פחות חשובים ופחות נעימים ומכאן גם ניתנים לדחייה וכד' אך זהו תרוץ. כמובן שיש אמת כלשהי שמהווה סיבה לדחייה, אך זו לא הנקודה.
לאחר התבוננות מעמיקה הגעתי לכמה תובנות: החיים שלנו מאופיינים לרוב בשגרה ברוכה, כאשר בחלקה השגרה מרצון ובחלקה היא כורח המציאות.
השגרה מכניסה את האדם לכדי התנהלות קבועה. לא צריך להתגמש אל מול מציאות משתנה חליפות לפרקים.
החופש לעומת זאת מעמיד את האדם בפני שינוי המצריך סדר חדש, סדר עדיפויות חדש, הצורך לבחור מה חשוב יותר ומה פחות.
עמדה זו לא תמיד קלה, כשבנוסף לכך ישנן מטלות שהן הכרח לא מתוך בחירה ותענוג. לכן הקושי לבחור מה חשוב ומה נצרך מתעצם.
זווית נוספת לצורך להתגמש אל מול מטלות שונות וחדשות היא המחשבה האם האדם יצליח במשימה? כלומר, רובנו בעלי מודעות ורצון להצליח במשימות שאנו לוקחים על עצמינו. אך אם ישנה משימה שאינה משימה שגרתית, מסתנן אי שם החשש שמא האדם לא יצליח בה כפי שהוא מצפה מעצמו.
לכן הוא דוחה למחר.
לדוגמא, אם ישנן עבודות שכרוכות בתיקונים שונים בבית, האדם מוצא עצמו דוחה את התיקונים, בין היתר מתוך מחשבה, שמא הוא אינו מומחה כפי שהוא היה רוצה להיות באותו התחום והוא עלול אף לגרום לנזק מאשר תועלת.
קושי נוסף בנוגע לתופעת הדחיינות מתהווה מחוסר המוטיבציה. כלומר, חוסר הכוח לקום ולעשות, מעין עצלות מסוימת.
ביציאה מהשגרה, בימי החופש, אפשר ליהנות מה"כלום" מאשר לקום ולעשות, ממילא הכול נדחה למחר.
עולמינו משופע בהסחות דעת. אדם מוצא את עצמו לא פעם נגרר אחרי דברים שונים ומשונים ומה שהוא בעצם רצה או תכנן נדחה למחר.
אלא הם מקצת התובנות אותן ראיתי מההתבוננות בדחיינות.
הדחיינות פוגעת לא רק באדם עצמו אלא במרקם המשפחתי והזוגי.
במשך השנה ישנן ציפיות שדברים יעשו ויטופלו, אך כאשר הם נדחים פעם אחר פעם מתעוררת תחושה של תסכול , חוסר אמון וממילא ביקורת.
על-מנת למגר את תופעת הדחיינות יש צורך בטיפול בדחיינות לא רק בעת החופש אלא ביום יום.
מהתבוננות בפרשה מבינים כיצד משה רבינו, בנאום הפרידה מתייחס לתופעת הדחיינות.
הפרשה מהווה סיכום תקופה - סיכום ממוקד מטרה.
משה רבינו פותח בציווי ה' "רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם ...".
אחר כך מספר משה רבינו "לא אוכל לבדי שאת אתכם... הבו לכם אנשים חכמים ונבונים ... ואשימם בראשיכם".
מכאן עובר משה רבינו לציווי ה' "ראה נתתי לפניך את הארץ עלה רש ... אל תירא ואל תחת".
בני ישראל נופלים וחוטאים בחטא המרגלים ולאחר שה' כועס על העם חלק מהעם רוצה בכל זאת לכבוש את הארץ .
משה רבינו מזכיר לעם " ויאמר ה' ... אמר להם לא תעלו ולא תלחמו כי אינני בקרבכם..."
מכאן ממשיך משה רבינו ומספר לעם ישראל שה' יכניס אותם רק כשכל הדור ההוא ימות.
משה רבינו מספר איך בני ישראל נלחמים עם עוג וסיחון כאשר המלחמה מתלווה בציווי ה' אל תירא ואל תחת.
מהתבוננות בכל השתלשלות הפרשה אפשר ללמוד עקרונות טיפול בתופעת הדחיינות.
ראשית מיקוד מטרה: ה' ממקד את בני ישראל במטרה "רב לכם שבת.. פנו וסעו". כלומר, ככל שעומדת מטרה אחת בפני האדם יותר קל לו להתמודד איתה ולא לדחות "למחר". ההכרה עד כמה המשימה העומדת בפני האדם זוהי המשימה המתאימה ביותר, הנצרכת ביותר, והחשובה ביותר כרגע.
שנית, האמון שיש לה' במשה ובני ישראל: האמון העצמי הוא היסוד הנותן כוח לאדם לקום ולעשות מאשר לדחות שמא לא יצליח לממש את מטרתו.
עיקרון נוסף הוא גבורה: לאורך כל הפרשה ה' מצווה את בני ישראל אל תירא ואל תחת - תהיו גיבורים כי ה' מאמין בכם. כך האדם צריך לאזור כוח בכדי לאסוף את עצמו ולעשות.
ישאל השואל מנין יהיה לאדם כוח? כאן נכנס לתמונה המקום הזוגי.
ככל שבן הזוג יאמין ביכולות של בן הזוג שלו הוא ימצא את עצמו מתמלא בכוחות - לא ביקורת אלא אמון.
עיקרון נוסף הוא פיזור סמכויות: כלומר לא עליך המלאכה לגמור. לא הכל תלוי בך. פיזור סמכות, ובקשת שותפות מתוך רצון ואמון בין בני הזוג, גם כאן המקום הזוגי נצרך ביותר.
העיקרון הבא, הוא חשיבות הרגע: ככל שהאדם יכיר בערך הרגע יהיה יותר קל לחיות את הרגע מאשר לדחות לאחר כך ולפספס את הרגע.
לאחר שעם ישראל חטא בחטא העגל הם רצו "לעלות להר" אך הקדוש ברוך הוא אמר שיש ערך לרגע המסוים.
כאשר פספסו - עבר הרגע כבר אין אפשרות. ההכרה בערך הרגע והרצון לחיות אותו.
יהי רצון שנזכה להתגבר על הדחיינות, ולא נפספס את הרגע ונזכה להיות שותפים בבניין הבית הגדול הלאומי הזוגי והמשפחתי.
הדס
אם גם אתם רוצים להעצים ולשפר את הזוגיות שלכם צלצלו כעת 0526606036
או שלחו אימייל had128128@gmail.com
